אחיעזר חלק חלק ג יד

מ"ע דתשביתו גם קודם שחל איסוה"נ, דבכה"ג בגלוי דעת בעלמא סגי. וכן נראה שי' הרמ"א באו"ח סי' תל"ד סעי' ב', ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, מבואר דהבטול חל מיד, דאל"כ מה בכך שבטל מקודם, הרי לא חל כלל קודם שנאסר בהנאה. ולפ"ז י"ל דגם לר"ש לפני זמן השבתה חל הבטול, כיון דמבטל משום שיאסור אח"כ בהנאה ומחויב להשביתו מקודם בכה"ג בגלוי דעת בעלמא סגי, ובודאי דלשי' הרמב"ן שכתב דאפילו לריוה"ג מהני בטול מכש"כ לר"ש דס"ל דחמב"פ אסור בהנאה ורק דלפ"ז מותר בהנאה דמהני בטול בודאי דלדידי' מקשה דהוי התר"ס שמא שמא בטל בלב כמשה"ק השאג"א, וגם קשה דהא הוי התר"ס שמא הפקיר כמש"כ השאג"א, אלא די"ל כמשכ"ל, דכיון דנתחייב במ"ע דתשביתו לא מהני בטול אח"כ ועובר גם על לא תשחט, דהא בבל יראה אינו עובר עד הלילה, רק מ"ע דתשביתו, וכיון דמחויב בהשבתה גם אחרי הבטול עובר בלא תשחט. ועי' בשאג"א סי' ע"ח שכ' דלד' הרמב"ן וסיעתו אינו מוזהר על בל יראה ובל ימצא ואפי"ה אם החמץ אינו בביתו עובר בלא תשחט וכ' וז"ל מיהו למשכ"ל סי' פ"ג, דלענין עשה דהשבתה לא סגי לי' דמוציא מרשותו לאחר זמן אסורו אפילו לדעת הרמב"ן אע"ג דמהני לענין שלא יעבור עליו על בל יראה ובל ימצא אין זה ראי' עכ"ל, היינו דכיון דמחויב בתשביתו אע"פ שאינו עובר בבל יראה, כיון שמוציאו מביתו עובר בלאו דלא תשחט וה"נ אחרי הביטול כיון דמחויב במ"ע דתשביתו עובר בלא תשחט ואין לחוש שמא ביטל קודם זמן אסורו, דהא לר"ש משכח"ל שקנה חמץ לאחר שש וכבר נתחייב במ"ע דתשביתו, אולם לשי' רש"י דס"ל דבביטול מקיים ג"כ מצות עשה דתשביתו, א"כ אם מבטל לאחר חצות לר"ש דמהני ביטול קשה קושית השאג"א דהא הוי התראת ספק שמא ביטל ואינו עובר בלא תשחט ועכצ"ל דאיכא חמץ דלא מהני בטול בקבל עליו אחריות כמשכ"ל דגם לשי' רש"י לא מהני בטול בכה"ג דלא כמש"כ השאג"א וצ"ל דהי' חמץ של נכרי דאלו בפקדון מישראל הלא איכא התראת ספק שמא הפקיר המפקיד

ד) והנה מפרשי הים' בב"ק הקשו למש"כ האחרונים לחדש דהיכא דזכה נכרי משש שעות ולמעלה אף דנתחייב בהשבתה מ"מ כל שהוציאו לרה"ר וזכה בו נכרי אינו חייב בהשבתה עוד, דלא אוקמי' רחמנא ברשותו רק מה שהוא שלו ואינו ברשותו משום איסורי הנאה, אבל כל היכא שזכה אחר לא אוקמי' ברשותו, וא"כ בלאו דלא תשחט דבעינן שיהא החמץ בעזרה, על בסמוך, וכיון דכי מטי עידן איסורא מתיאש א"כ העזרה זכתה מדין חצר להקדש דהא להקדש הוי גו"ל כמבואר בפסחים דכ"ט לר"ש, לשי' הראשונים דיש חצר להקדש וכיון דזכה הקדש ויצא מרשותו לרשות אחר ואינו חייב עוד בהשבתתו, מהיכ"ת שיעבור על לאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי דהא החמץ הוא של הקדש, ומה שתרצו שם דהא לר"ש דלפני זמנו מותר אינו מתיאש, ולר"י דלאחר זמנו אסור בהנאה לא זכה ההקדש, כיון שאין בו גורם לממון יעוי"ש, ועדיין יקשה במש"פ הרמב"ם דלוקה משום לא תשחט דהא קיי"ל דלפני זמנו אסור בהנאה ולאחר זמנו מותר בהנאה וממילא מיאש מיני' וזכתה העזרה אע"פ דלא קי"ל כר"ש דדהגל"מ כממון דמי, מ"מ יש חצר להקדש כיון דעכ"פ ראוי להשהותו לאחר הפסח ויש זכות בגווה. אולם ע"פ דברי השאג"א דמיירי בחמץ שקבל עליו אחריות והחמץ הוי של נכרי והנכרי אינו מתיאש שפיר עובר משום קבלת אחריות

והנה למש"כ ה"מקור חיים" בסי' ת"מ לחדש דבשעת בעורו מהני בטול אפילו בחמץ שקבל עליו אחריות משום דמטי עידן איסורא איאושי מיא(ש, וגם בנכרי מיאש כיון דהישראל מחויב לבערו ע"פ דין והוי כאבודה הימנו ומכל אדם ואפילו שלא מדעת הוי יאוש וממילא דזוכה הישראל הנפקד ורשאי למוכרו ה"ה לבטלו יעוי"ש, ועפ"ז בחמץ בשעת בעורו גם לר"ש כיון דמחויב בהשבתה קרוב לזמן איסורא (כמש"כ המקו"ח בעצמו במקום אחר דמש"כ מטי עידן איסורא לאו עידן איסורא ממש דאו אאפ"ל זה אינו רוצה לקנות, דהא אפילו רוצה לקנות אין זכי' באיסורי הנאה, אלא דהכוונה דקרוב לזמן הזה מיאש נ"כ] וא"כ קרוב לזמן השבתה ובשעה שעובר על הלאו דלא תשחט דנתיאש הנכרי מקרי בידו למוכרו ולבטלו וא"כ גם בחמץ שקבל עליו אחריות מהני בטול והוה התראת ספק כקושית השאג"א

וח"א העירני דלהמקו"ח ג"כ דוקא שהנכרי אין כאן, שייך לומר דמיאש, אבל אם הנכרי כאן הא בידו לטלו וממילא דלא זכה, ונכון. אולם בחי' רעק"א או"ח סי' ת"מ כ' כיון דהישראל מחויב לבערו כשבא הנכרי בפסח אין הישראל יכול להניחו לטלו דהא הישראל מחויב לבערו ומאי דמרבה בשל נכרי בלא ימצא ולד' המקו"ח דהנכרי מיאש וזכה הא הוי החמץ שלו, הא המקו"ח כתב רק שרוצה לקנות כדי למכור או לבטל, אבל באינו רוצה לקנות לא הוי שלו ועובר בב"י כמו בחמצו ממש דאע"פ דמיאש מ"מ עובר וה"נ בקבל עליו אחריות וכמו שמוכיח הקצה"ח מב"ק דס"ו דזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות דיכול לומר הרי שלך לפניך משום דיאוש לא מהני כל זמן דלא אתי לרשות זוכה וע"כ עובר בב"י אע"פ שמתיאש ועוד דהא אלמלא דב"י וחיוב תשביתו לא הי' מיאש, וע"כ עובר בב"י וגם לשי' המג"א עובר משום שלא מכר והוי פשיעה

ולמש"כ המקו"ח דגם בקבל אחריות יש ביד הנפקד לבטל כיון דהנכרי מתיאש, הדר קשה תזכה העזרה מצד חצר של הקדש ושוב אינו מחויב בהשבתתו כלל כיון דהחמץ זכה בו אחר בודאי ל"ש שיעבור משום קבלת אחריות דהוי כמו המקבל אחריות על חמצו של נכרי ביד נכרי דלכו"ע אינו עובר, כיון דהחמץ כבר שייך לאחר ואין עליו רק אחריות בלי חמץ, ואפילו להשיטות דאם הפקידו אח"כ ביד אחר עובר כמש"פ בשו"ע, מ"מ בכה"ג שכבר זכה בו אחר בודאי אינו עובר אפילו אם האחריות עליו. אולם עיקר ד' המקו"ח אינם רק לדעת הח"י דבאם קבל אחריות לא מהני מה שיפקיד ביד אחר ושיקבל עליו אחריות, אבל לשי' המג"א דמהני אחריותו של נכרי להפקיע מידי חיובו ממילא אין הנכרי מיאש א"ע דהא יש להנפקד תקנה למסור שמירתו ביד נכרי אחר ושיקבל עליו אחריות החמץ וממילא שאינו רשאי למוכרו ודוקא בחמץ ישראל שאין לו תקנה אחרת רשאי ומחויב למוכרו, משא"כ בנכרי. ולפ"ד המג"א גם עזרה לא זכתה להקדש דהחמץ לא יצאת מרשות הנכרי, ולשי' הח"י צ"ל דמיירי דהחמץ בידו בעזרה דבכה"ג לא זכתה העזרה כיון דהחמץ תחת ידו ול"ש לומר דתיקני להקדש מצד חצר

ה) השאג"א הוסיף להוכיח מפסחים מ"ו כיצד מפרישין חלה ביו"ט דר"א אומר לא תקרא שם עד שתאפה ואר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה דמוקי לה דפליגי בטובת הנאה ממון, דר"א סובר טוה"נ ממון ור"י סובר טוה"נ אינו ממון ואמר רבי שם הלכה כר"א, והא רבי בקדושין נ"ו גבי הגונב טבלו של חברו ס"ל דטוה"נ אינו ממון, עו"ק דהא יש תקנה לבטל ולהפקיר הטוה"נ אי טוה"נ ממון, ועכצ"ל דרבי ס"ל דטוה"נ אינו ממון וטעמא דר"א דס"ל דטוה"נ ממון משום דמצינו דהחמירה תורה בחמץ בקבלת אחריות דדהגל"מ כממון דמי אפילו באיתא בעינא ה"נ ס"ל דטוה"נ ממון לגבי בל יראה אע"פ דבכל מקום לא הוי כממון ולהכי לא מהני