אחיעזר חלק חלק ג קמט

לעשותו תרו"מ וכו' אלמא דסמכינן על טעם דשארית ישראל לא יעשו עולה אף בשל תורה, ותירץ בשמו דשאני פועל דיכול לחזור, משא"כ באומר כור מעשר יש לך בידי עכ"ד. הרואה בד' הסמ"ג בריש סי' של"ג יראה דאין חלוק בין פועל לאחר לענין מחוסר אמנה, ופשוט דאיכא בהו מחוסר אמנה, אם לא היכא דמותר לחזור גם באחר, ובהמגביה מציאה לחברו אינו נאמן לומר לעצמי הגבהתי, לפי שהוא מחוסר אמנה, אלמא דיש בשליח משום מחוסר אמנה, כמבואר בסי' רמ"ט ובגוף קו' המחנ"א י"ל עפ"ד השימק"ו בב"מ שהקשו דאיך יכול הישראל לתרום דהא לא קנהו ותירצו דמיירי במכירי כהונה, וא"כ שאני מכירי כהונה, אלא דקשה דהש"ס בב"מ מדמה שם למתנה מועטת ועי' בקצוה"ח ובחדושי רעק"א בב"מ שם

ה) ומש"כ כת"ר על מ"ש לתרץ דלהכי הקילו בספק עירוב לפי דמסייע לו רוב שאינו גמור, וסמוך מיעוטא לחזקת תחום ביתו והוי פלגא ופלגא, וע"ז כתב דהא לא דמי לחזקת טהרה דתרומה, ואיך מוציא חזקת שע"ש מידי חזקת תחום ביתו, אינני יודע וכי מה זו תמי', דהא מ"מ מרע לחזקת תחום ביתו והוי פלגא ופלגא כרוב תינוקת מטפחין בעיסה דמרע לחזקת טהרה והוי פלגא ופלגא

גם מה שהאריך ותוכן דבריו הוא ע"פ מש"כ הנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ה דספק אם הונח העירוב לכו"ע פסול לפי דגם ר"מ מודה היכא שלא איתרע כלל החזקה, ודוקא בירד לטבול דאיתרע החזקה, ומה"ט ניח"ל מצד ספק דרבנן להקל אף דאיכא חזקת תחום ביתו דאיתרע החזקה, אם' חזקת שע"ש הוי רק ספק הינוח ממש איזה איתרע יש כאן כיון דספיקו הוא אם הניח העירוב, ויעוי' במל"מ בפ"ד מה' בכורות שכ' ג"כ לדון בהא דאיצטריך לחזקת שע"ש ולא סגי להו בסד"ר להקל יעוי"ש שכתב דהוי ספק הינוח, ועי' בשעה"מ פ"י מה' מקואות

וראיתי בנוב"י שם (מהדו"ק יו"ד סי' ס"ה) שתמה בבאור דהג"מ ורמי דר"מ אדר"מ בדל"ה למש"כ התוס' דר"מ ברה"ר מיירי, וא"כ בתחומין יש להחמיר מספיקא, משא"כ בס"ט ברה"ר דספיקו טהור, וכתב משום דקשה למה מחמיר ר"מ בתחומין אף שסובר דתחומין דאורייתא מ"מ הרי איכא חזקה לקולא, וע"כ דאזלינן כשעת מציאתן וא"כ אמאי מטהר ר"מ ברה"ר, אבל דבריו אינם מספיקים, דהא אפשר דשקולים הם כשעת מציאותן, נגד חזקת טהרה, ולהכי בספק טומאה ברה"ר טהור ובתחומין ספיקו לחומרא

ונראה באור דהג"מ דס"ל דהיכא דלא ראהו חי מבערב ליכא חזקת חי כלל, וא"כ אי אזלינן כשעת מציאותן אמאי מטהר ר"מ ברה"ר, דהא כל היכא דאיכא חזקה גם ברה"ר טמא, אע"כ דלית לי' לר"מ כשעת מציאותן כלל, וא"כ אמאי מחמיר ר"מ בתחומין הא איכא חזקת טהרה

ומה שתמה עמש"כ דאי חזקת שע"ש הוי מכח רובא מהני בדשיל"מ, והפליא הא דשיל"מ לא בטיל אף ברובא דאיתא קמן מכש"כ ברובא דליתא קמן עכ"ד. ואני תמה על תמיהתו שכ' זה לדבר פשוט, יעיין בר"ן ביצה בבדק קינה של תרנגולים, ובתוס' ביצה ד"ז שם והצל"ח ביצה די"א כ' לחדש דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אף בדשיל"מ, וילה"ר גם מפ"ב דמכשירין משנה י' אם רוב המכניסים לבתיהם פטור ולמכור בשוק חייב, מחצה ע"מ דמאי, והרי טבל דשיל"מ ואפי"ה אם רוב מכניסים לבתיהם פטור, וגם מגזירת דמאי גופא דהחמירו משום דרוב ע"ה מעשרין הן, והא מן הדין לא סמכינן על רובא דשיל"מ, וביו"ד סי' רצ"ג מבואר לגבי חדש דאם רוב החדש ממקום שזורעין לפני הפסח סמכינן על רובא אע"ג דהחדש הוי דשיל"מ. וכן ילה"ר מביצה ד"י לימא מסייע לי' לר"ח דאמר רוב וקרוב הולך אחר הרוב, והא גם למאן דחולק על ר"ח מ"מ כמו דרוב לא מהני בדשיל"מ כמ"כ קרוב לא יועיל בדשיל"מ

וכן יש לה"ר מפסחים ד"ט תשע צבורים כו' היינו ט' חנויות, ולפי פי' התוס' באכילה מיירי, ואע"ג דלכמה פוסקים הוי חמץ דשיל"מ ואפי"ה אמרינן כל דפריש מרובא פריש, עכ"פ נראה דעדיף מתערובות, לא מיבעי לשי' הר"ן התם משום מין במינו הוא, גם לשי' רש"י הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, לפי שאיסור מעורב בו, משא"כ ברובא דליתא קמן, ורק רב אסי הוא דחידש לן דמחמרינן בספיקו אבל לא ברוב

ומשה"ק כת"ר מתרומה דניטלת במחשבה ע"י שליח ולא הוי רובא דתלוי במעשה לפי דעתי, הא התם מיירי שתרם ואינו ידוע מי תרם. וע' תוס' עירובין דל"ב דבתרומה לא יבוא המשלח לידי איסור, ועי' מל"מ פ"ד מה' בכורות, עכ"פ אם יתרום במחשבה לא ידעו הבעלים ויבוא לידי איסור גם יאכל התרומה שתרם לצפונו או לדרומו

גם י"ל דמה שהישראל מברר את הלוי ואומר כור מעשר יש לך בידי, אין זה חשוב תלוי במעשה, רק שבירר בן לוי זה, וע"כ סמכינן על שארית ישראל לא יעשו עולה אף בשל תורה. סימן ע"ד להנ"ל

אחדשה"ט. קראתי דבריו אשר נתכבדתי בם תמול, והנה ע"ד הקושיא בב"מ ד"ז דפליגי שם בשנים אדוקים בשטר במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו, והא למש"כ התוס' בכתובות די"ט דמדס"ל דצריך לקיימו משום דנאמן לומר פרוע במיגו דמזויף והא בשנים אדוקים בשטר אם יטעון פרוע ועדים יקיימו ישלם פלגא, ואלו הי' טוען מזויף והי' מתברר שקרו הי' משלם כולו לפי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרמתי ולא דמי לכל מודה בשטר, וכבר תמה בחדושי הרי"מ, וכתב ליישב דקורעין את השטר לאחר השבועה, כמ"ש הב"ח, ולהכי אף אי יטעון מזויף לא יהני הקיום שאח"כ מלבד שז"א דהא יש לחוש שמא יבואו עדים קודם השבועה והפס"ד. וכבר דחה הטו"ז בסוס"י ע"ה ד' הב"ח וכ"כ התומים, ולכו"ע אם המלוה אומר שיחפש אחרי עידי קיום דאין מוציאין את השטר מידו, ורק דאין כופין את הלוה לישבע לד' הב"ח, אך מש"כ כת"ר בשם חתנו הרב שי' לתרץ דאעפ"י דאין כאן מגו מ"מ גם קיום ל"ה דמאן משוי לי' שטרא לוה, ולוה הא אמר דפרוע הוא, וכמש"כ התוס' בכתובות די"ח גבי עדים שאמרו קטנים היינו, וכ"ג תי' בס' זו קוהתו"ס בב"ב ד"ע בד"ה או דילמא דלהכי עדיפא טענת פרוע במגו דמזויף אף דאיכא נגד זה טענת שטרא בידי מאי בעי דעכ"פ אין כאן קיום, לא כן החזרתי במגו דנאנסו עכת"ד. דבריו נכונים, אבל נפלאתי שלא הזכיר שכבר קדמו הש"ך בסי' ק"ח סק"ז שהביא ד' הרמב"ן לתרץ בזה קוהתו"ס הנ"ל. ולד' הש"ך התוס' לא ס"ל כן, וה"ר לזה עוד מדהתו"ס ב"ב ד"ה יעוי"ש. ואין ראי' ממש"כ התוס' בכתובות די"ח דשאני התם דאין העדים נתבעים ואי שתקי אין כאן קיום ולהכי הוי הפה שאסר הפה שהתיר דעדיפא ממיגו וכמו שביארו ביותר בדבריהם בב"ק דע"ב בד"ה אין לך, אבל הלוה שעכ"פ בהיותו נתבע שצריך לטעון טענה הפוטרתו אף נגד השטר שאינו מקוים, לס"ל להתו"ס דיהי' מהני מצד הפה שאסר כיון שצריך לטעון והוי בגדר מיגו ולהכי הקשו מ"ט נאמן במגו דמזויף נגד חזקת שטרא בידי