אחיעזר חלק חלק ג קמז

לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה ואפ"ל דדוקא במקשה לילד שהוא רודף כעת משא"כ מתחלה שאין זה רודף לפי שעה

באמת אינו נראה שום חלוק בדבר אם רודף הוא מיד או לאחר זמן, אלא שאם הוא מדין רודף י"ל דהיכי שהוא ספק אם תסתכן עי"ז הוי ספק רודף דלא ניתן להצילו בנפשו וע"כ באמירת הרופא שאפשר שתסתכן הוי ספק רודף וגם בעיקר נאמנות הרופא כבר כ' החת"ס שזהו רק מדין ספק פקו"נ, מ"מ נראה בודאי דעיקר בזה כפשטות דהג"מ דלאו משום רודף הוא, דמשמיא קא רדפי לה וכפרש"י דעובר לא הוי נפש וגם לשי' הרמב"ם שכ' הנוב"י במהדו"ת חחו"מ סי' נ"ט להגר"י פיק דלהכי איצטריך צירוף דרודף משום דאין סברא להרוג את הטריפה בשביל השלם ה"נ העובר לולא הטעם דרודף יעיו"ש. נראה דכל זה במקשה לילד, דבישבה על המשבר אמרינן בעירכין דכיון דעקר ולד כגופא אחרינא ולהכי לא אמרינן גבי' עובר ירך אמו ושייך ס' הנוב"י, דאין להרוג את הטריפה בשביל השלם וכן עובר בשביל האם וע"כ צירף הרמב"ם סברת רודף, אבל כל זמן שלא ישבה על המשבר פסק הרמב"ם דעובר ירך אמו והוי כמו אבר מאבריה והלא בודאי מחויבים לחתוך אבר אחד בשביל הצלת נפשות של כל הגוף ואם שהעובר אח"כ יצא לאויר העולם, מ"מ כיון דעובר ירך אמו א"כ באותה שעה הוי כאחד מאבריה, עכ"פ בודאי הדין דין אמת שאין חילוק בדבר, דעיקר הטעם משום דלא הוי נפש, ובדהר"מ כבר האריכו בזה האחרונים ואכ"מ אלא שאין לסמוך רק על רופאים מומחים ובקיאים בדבר ושלא יהי' גם החתוך סכנה מ"ח תרפ"ז

ד) ע"ד שאלתו אם מותר לשרוף מתים, ואם אסור, אם מותר לקבור אפרן בבית הקברות של ישראל. הנה ע"ד השאלה אם מותר לשרוף מתים יעו' בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' קנ"ה שהאריך בזה לאסור משום דכל הנקברין לא ישרפו כמבואר בשלהי תמורה, דמקשה ונקברין אפרן אסור, והא תניא דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין, מאי לאו טהורין ומותרין, ועי' פרש"י שם ועי' בירושלמי כתובות פי"א הל' ב' ר' יודן בעי אמר שרפוני כו' וכפי' ק"ע שם משום דעל שרפוני אין שומעין לו (ודהתו"ס בחולין דקכ"ה בד"ה יכול, שכתבו שאין דרך לשורפו צע"ק דהא גם איסורא איכא) והעיקר האריך בזה דמצות קבורה שהתעסקו בזה אבות העולם ומי שקובר את מתו מאמין בתחית המתים והשורף הרי הוא ככופר בתחה"מ יעוי"ש

ולדעתי הדבר פשוט שאסור לשרוף את המת דמבטל עי"ז מצות קבורה, דקבור תקברנו. דחייב מן התורה כמש"כ הרמב"ם בפט"ו מהל' סנהדרין ובפי"ב מהל' אבל הל' א' פסק דאם צוה שלא יקבר אין שומעין לו ועי' בלח"מ שם שכ' דהא דמספ"ל בסנהדרין דמ"ז קבורה, אי משום בזיונא או משום כפרה, משום דסובר דאין חיוב קבורה מ"ע מן התורה וכאיכא דאמרי, אבל ללישנא קמא דריו"ח איכא חיוב קבורה מן התורה וגם עובר בלאו דלא תלין, ולפיכך כ' הרמב"ם דאם אמר שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר קבור תקברנו, יעוי"ש, וד' הלח"מ נראים, דהא לא קיי"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא ועכצ"ל דהאיבעיא הוא רק למדס"ל דאינו אלא מדרבנן, ולמאי דקיי"ל דהוי דאורייתא, הא מחויב בקבורה ועל ידי שריפה הוא מבטל מצות קבורה, דבודאי אינו מקיים בשריפה מצות קבורה והא קבורת המת אין זה מדין איסוה"נ שצריך ביעור, דהא גם איבע"ל בסנהדרין שם ולחד צד אי אמר לא בעינא שומעין לו והא אכתי צריך קבורה כשאר איסוה"נ וצ"ל דמצד דין איסוה"נ סגי בגניזה בכל אופן שלא יבוא לידי תקלה, אבל לא על ידי קבורה בקרקע ממש, עכ"פ כיון דלא דרשינן טעמא דקרא ומ"ע דקבור תקברנו הוא מדין קבורה, הא ע"י שריפה מבטל בידים מצות קבורה ובודאי דאסור לשרוף את המת מדין תורה למאי דקיי"ל דאיכא מצות קבורה מן התורה ועובר גם בלאו דלא תלין בשאר מתים

וע"ד קבורת האפר כ' בשו"ת בית יצחק שם, דאם מניח את האפר בכלי הרי הוא עובר בעשה דקבור תקברנו ובלאו דלא תלין, כי לא קיים מצות קבורה כל זמן שאינו קובר בקרקע כמש"כ הרמב"ן בתה"א. ובאמת הנני מסופק בזה, אם יש חיוב קבורה על אפר המת, כיון שאין זה המת ובפרט למש"כ המל"מ בסוף הל' אבל, דעל כזית מן המת ליכא חיוב קבורה, וכיון דלא נשאר מן המת רק אפרו אפילו למ"ד דאפרו מטמא, מ"מ כיון שאין זה גוף המת מנ"ל שמחויב בקבורתו מן התורה ושיעבור על זה בלא תלין, ומ"מ אם אירע שנשרף המת בודאי דראוי לקבור את האפר בקרקע וגם מצד שהוא אסור בהנאה משום תקלה. אבל אין לקבור בביה"ק של ישראל את השורפים לכתחלה משום שראוי לגדור גדר ולמחות ביד אלה המתנהגים בשריפת מתים למונעם מזה ולבלי לקוברם בבית הקברות של ישראל, שלא יתפשט הדבר אצל אחב"י שזהו באמת עקירה במצות קבורה וביסודות המקובלים אצלנו ובמדינתנו עוד לא פשתה הנגע הזה והעירוני שכבר יצאה לאור בשנת תרס"ח מחברת חיי עולם' מהרב דאלטונא קובץ תשובות מגדולי הדור בכל תפוצות ישראל, האוסרים לקבור את האפר בביה"ק של ישראל. סימן ע"ג מחליפות מכתבים להגאון ר' שלמה הכהן זצ"ל מו"צ דקהלתנו ב"ה ועש"ק שוש"פ תר"ן, ווילנא

א) אתמול הגיעני יקרת מכתבו עם חד"ת משה"ק בדהתו"ס דמגילה שכתבו דלהכי איצטריך לטעמא דרב יוסף ולא סגי בטעמא דרבה במקדש דל"ג שמא יעבירנו בשופר ובלולב, והא אסור לכנוס לשם באפונדתו. לא ידעתי מה זו תמיה, אטו המקום גורם. ומה שעיניהם נשואות למקרא מגילה היינו לפי שקורין גובים מעות פורים, אבל לא שמקום הקריאה גורם שיהי' שם הגבי'. לבד דפשוט מה שהזכיר כת"ר דהתו"ס דפסחים דדוקא בפונדתו בחוץ וכ"כ בב"מ כ"ו דעיקר הבזיון שאמרו שהוא לסחורה, משא"כ בתוך כיסו ויחלק שם לצדקה איזה בזיון יש, דהכל יודעים דנותנים שם מעות פורים ובעיקר דהתו"ס לא הבנתי מכבר איזה דמיון הוא לשופר ולולב דשם שייך המצוה למקדש, משא"כ קריאת המגילה. וראיתי בהגהות חת"ס שהרגיש לפה"נ מזה וכ' דתלוי במחלוקת בשלהי עירובין

ב) ומה שהעיר כת"ר בענין משלוח מנות אם לסמוך על חזקת שליח עושה שליחותו לפי שהוא מדברי קבלה. ושוב כ' לתרץ קו' התוס' בעירובין דל"א דשלח ע"י פקח כיון שלא החזיר לו לא חיישינן שגזל, משא"כ היכא שאמר לקבלו שאין בזה שום גזל, עכד"ק. -- והנה מ"ש לפי שהוא מדברי קבלה, יש מקום לעיין לפמ"ש השטה מקובצת בחי' נזיר די"ב וז"ל והלכה כר"נ דאמר בפ' בכל מערבין דבש"ת אין חזקה שע"ש ובשל סופרים חזקה שע"ש אלמא דאזיל להחמיר וא"כ חזקה שע"ש אינו כרוב גמור דהוה כמחצה ע"מ, ולהכי בשל תורה הוי ספיקא דאורייתא לחומרא גבי קדושין אמרינן חזקה שע"ש להחמיר, וגבי גירושין אמרינן אין חזקה שע"ש לחומרא ובשל סופרים אמרינן סד"ר לקולא וסמכינן על חזקת שע"ש עכ"ל. ולפי"ז חזקת שע"ש הוא