אחיעזר חלק חלק ג קמו

י"ח המצוה, אבל בשופר של עולה וכה"ג דאם לא יצא ממילא לא נהנה ולא עבד איסורא דמעילה ונמצא שהמצוה וקיומה היא הגורמת לאיסור זה של מעילה בודאי דאין יוצא י"ח ולא יהי' עליו איסור מעילה, ומיושב היטב בזה שי' הרמב"ם דאף דבחטאת הגזולה ל"ל מהב"ע וכן בפ"ח מהל' לולב היינו משום דהעבירה בלא"ה לא תתוקן, אבל גבי אין מביאים מנחות ונסכים מערלה וכה"כ דשם אם לא יצא ידי"ח מנחה לא נעשה איסור דלא הי' לי' שום הנאה בודאי אמרינן דמשום מהב"ע לא יצא י"ח ולא יעשה איסור וכמ"ש הרמב"ן והטו"א שהבאנו

ה. ומשה"ק במכות ט"ו דאמרינן אהא דאמר רבא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן דמשמע מזה דלא הוצרך רבא להך דכל ימיו אלא אליבא דר"י, והא אלי' דרבא גופי' משני הגמ' הכי בתמורה בסוגיא דאעל"מ. באמת י"ל דכונת הגמ' דגם רבא ס"ל כר' יוחנן. וכ"כ הריטב"א שם דרבא ס"ל כר"י דכ' דהלכה כר"י דרבא ורבה הכי ס"ל

ו. במשה"ק כת"ר במכתבו מכבר בסוגיא דיש חורש במכות דמקשה הגמ' וליתני ג"כ באומר שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני מושבע ועומד מהר סיני ושוב מקשה וליתני שבועה שלא אחרוש בין ביו"ט ובין בחול ומשני האי תנא כולל לית לי', והקשה כ"ת הא בנשבע שלא אחרוש ביו"ט הוי ג"כ כולל ע"פ הגמ' דפסחים מ"ו דמפורש דבעפר הראוי לכסוי לא מחייב אחרישה משום הואיל, וא"כ שבועה שלא אחרוש ביו"ט כולל גם דבר המותר היינו חרישת עפר הראוי לכסוי

באמת לשי' הריב"א שתי' אקושית התוס' בפסחים שם דאמאי מותר לחרוש לצורך כסוי הא אין עדלתו"ע ותי' הריב"א דהלאו שפיר נדחה ולזה אמרה הגמ' דאחרישה לא לקי משום הואיל משום דהלאו דיו"ט נדחה מפני העשה דכיסוי, אבל אה"נ דאסור מחמת העשה דיו"ט, וא"כ שפיר אמרה הגמ' במכות דהוי מושבע ועומד לגבי שבועה שלא אחרוש ביו"ט דגם בחרישה לצורך כסוי הוי מושבע ועומד מפני העשה. אמנם לשאר תירוצים קשה, וכבר עמד בזה בישועות יעקב או"ח סי' תפ"ה, גם בנו הגאון מו"ה מרדכי זאב ז"ל נתעורר בזה. ואפ"ל לפמ"ש בס' מקראי קדש הובא בשעה"מ פ"ג מהיו"ט ה"ט דהא דרבה דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל היינו לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא, והוכיח כן מד' הה"מ והר"ן עיי"ש. א"כ בודאי הוי מושבע ועומד אף דשייך בי' הואיל וחזי לכסוי. אלא דק"ל ע"ז דאם נימא דיש בזה איסור דאורייתא שוב ל"ש הואיל דהא אסור לאורחים לאוכלו כיון דנאפה באיסור יו"ט, וע"כ דאין בזה אלא איסור דרבנן וכמו שמסיק השעה"מ וע"כ שפיר חזי לאורחים

והנה דברי הגמ' בפסחים שם צריך באור, דהיכי שייך לומר כאן דיהי' מותר מטעם הואיל וחזי לכסוי הא גם לצורך כסוי אינו מותר אלא מטעם דחי' ודוקא בעידנא דמקיים עשה, וכבר תמה ע"ז בטורי אבן ותי' דכונת הש"ס היא משום הואיל ומתוך ביחד, דכיון דמשכחת לה שיהא מותר אם יתרמי לי' כסוי משום עדל"ת שוב אמרינן מתוך שהותר בכה"ג מותר נמי שלא לצורך. ובזה יש לישב מה שתמהו ע"ד הרמב"ם שהשמיט האוקימתא דגמ' במתונתא ולדידי' בכל עפר חייב משום חורש והק' עליו הא קיי"ל דאמרי' הואיל וכקו' הגמ'. ולפ"ז א"ש דשי' הרמב"ם דלא אמרי' מתוך אלא בהבערה והוצאה, ובשאר מלאכות לא אמרי' מתוך, וא"כ בחורש אע"ג דאמרינן בי' הואיל מ"מ כיון דאין בו מתוך שוב ל"ש בזה הואיל דהוי מותר מצד דחי' וכד' הטו"א. ובזה י"ל הגמ' דמכות דל"ח כולל בשבועה שלא אחרוש ביו"ט ולא מצי הגמ' להקשות מה"ט משום דהו"מ למימר דמתני' דיש חורש סברה דל"א מתוך כדמשני בביצה י"ב גבי מבשל גיד הנשה. אלא דגוף סברת הטו"א צ"ב, דע"כ לא אמרי' מתוך אלא בדבר שהותר משום או"נ, אבל לא בגוונא דמותר רק מצד דחי'. סימן ע"ב תשובות קצרות לרבנים שואלים שונים ב"ה י"ג טבת תרצ"ד

בדבר שאלתו אשר בעירו יש בהכ"נ של עצים עתיק אשר מרוב יושנו נחרב ונשבר, וזה שנים רבות שאין מתפללים שם, והנכרים הדרים שם התחילו כמו שנה לגנוב מביהכ"נ עצים קורות ונסרים. ולתקן הביהכ"נ אין באפשרי כי נתמעטה העיר ואין מי שיתקנה, והנשארים הם עניים. ואין מה לתקן כי כמעט כולו חרב: ועתה סתרו הנכרים כמעט כותל שלם, ואם ימתינו עוד מעט יגנבו כל ביהכ"נ, וע"כ למען להציל השאר יכולים למכור את העצים, ולתקן בעד המעות את הבהמ"ד ושארי תשמישי קודש. ושואל בזה רומעכ"ת אם רשאי לסתור ולמכור את העצים

נראה דאף דיש בו קדושת ביהכ"נ ואסור לסתור דבר מביהכ"נ אא"כ עושה ע"מ לבנות כמבואר בשו"ע סו"ס קנ"ב וגם בתל וקרקע של ביהכ"נ איכא קדושה כמבואר במגילה דכ"ו ההיא תילא דבי כנישתא, מ"מ הא מבואר שם זיל זבני' בזט"ה במעמד אנשי העיר, דיכולים למכור כל ביהכ"נ של כפרים, ומבואר בשו"ע סי' קנ"ג סעי' י"א ביהכ"נ או לבנים ועצים מביה"כ ישן שסתרו יכולים ליתנם ולהחליפם באחרים, אבל אסור למשכנן, וגם בבהמ"ד של כרכים הביא המג"א בשם המבי"ט דאם אינם מתפללים בביהכ"נ של כרכים, יכולים למוכרם דמאי אכפת להו לכרכים אחרי שבלאו הכי אינם מתפללים וכש"כ היכי שנסתר הביהכ"נ, ויעוי' בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' נ"ט, שכ' דהא דאיתא במגילה לא שנו אלא בביהכ"נ של כפרים אבל ביהכ"נ של כרכים כיון דמעלמא אתי לא מצי מזבין לי', היינו בענין שיש עדין תקוה שישאר אותו ביהכ"נ בקדושתו להיות שם מקום תפלה, ולכך אפילו זט"ה לא יכולים למכור, שמא יש אחד בסוף העולם שאינו מסכים, אבל בנ"ד שידוע לכל שאין שם עוד תקוה שיבנו ב"ה על מקומם הראשון, מסתמא לכל העולם ניח"ל כו' ואנן סהדי דניחא לי' וזכין לו שלא בפניו ויעוי' בנובי"ת סי' י"ט מה שסומך ג"כ ע"ד המבי"ט

וע"כ נראה בפשיטות דאפשר להתיר למכור ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר, היינו בהסכם כל בני העיר, ועל ידי המעות יצאו לחולין ולהשתמש במעות לצרכי בהמ"ד ושארי תשמישי קודש כמו שמסכים לזה כת"ר שי'

, ב. וע"ד הביה"ק שיש שם יער עם אילנות ושודדים וגוזלים בכל לילה את העצים וכורתים את האילנות, ובעד העצים הללו היו יכולים לעשות גדר לביה"ק ולכאורה קשה להתיר כפי המבואר בש"ך סי' שכ"ו סק"ד שצריך ליזהר שלא יהי' האילן נטוע וגן זרוע אף במקום ספק קבר, אך אם נשברו העצים מעצמם, יעוי' בשו"ת באר יצחק חיו"ד סוס"י ל"א שצידד להקל מצד ס"ס שמא גדלו במקום שאין קבר ואת"ל דגדלו במקום קבר דילמא הלכתא כהחולקים על ר' ישעי' ומקרי קרקע עולם, ומסיק שם להקל להסיקם בבהמ"ד. וכן אפשר להקל את העצים הנתלשים לצרכי גדר

ג. ע"ד שאלתו אדות אשה חולנית מחלת הריאה שנתעברה ולדברי הרופאים ההכרח לעשות נתוח לחתוך את העבור שבמעיה ואם לא תעשה את הנתוח סכנת מות לה בלידתה, אם לשמוע להרופא. ומסתפק לד' הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח דלפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה