אחיעזר חלק חלק ג קמד

לעזרה חייב כרת שהיו שני שבילים בעזרה א' טהור וא' טמא, והכהן שהקריב את הקרבן של מחו"כ הלך קודם הקרבת הקרבן בשביל א' ונטהר כדין ס"ט ברה"ר דטהור והקריב את הקרבן בחזקת טהור, ואח"כ הלך המחו"כ בשביל השני בעזרה ובזה נעשה מחו"כ ממנפ"ש, דאם השני טמא הרי הוא טמא ואם שביל הראשון טמא הרי הוא מחו"כ בשביל הכהן שהי' טמא, והקרבן פסול ולא נטהר וטמא לא הוה משום דס"ט ברה"ר טהור, אבל מחו"כ הוה ממנ"פ, והוא מותר במעשר ותרומה ואסור בקדשים זהו תו"ד. ולדעתי יש לפקפק בזה דכיון דהכהן רשאי לעבוד העבודה ואין בו שום איסור ול"ש בו ולא יחללו כיון דרשאי לעבוד לכתחלה שוב לא נפסל אם כי לגבי המקריב בעל הקרבן הוא טמא, דאפשר דאין חלול עבודה בלי סבת איסור של העובד. דבאופן האיסור נאמר לא יחללו. ועי' באבני מלואים סי' י' לגבי ספק ממזר ספק נכרי דקדושין תופסין גם לרע"ק אף דממנ"פ אין קדושין תופסין מ"מ ספק ממזר הותר בתורת ודאי יעו"ש, דאף בס"ט ברה"ר דספיקו טהור אין זה מתורת ודאי, מ"מ לגבי הכהן המקריב הלא אין שום איסור בודאי ממילא דלא חילל עבודה לגבי מחו"כ

ויש להעיר מד' הגמ' שבועות י"ט בהזה ושנה וטבל בינתים דחייב קרבן, ולפמש"כ התוס' שם מיירי בס"ט ברה"ר, והא מספק מותר לבוא במקדש כדין ס"ט ברה"ר ואיך יתחייב קרבן. אולם בד' הר"מ בפי"א מה' שגגות נראה דבס"ט ברה"י מיירי ואינו חייב על ביאת מקדש כמבואר בירושלמי נזיר פ"ח, ועי' אחיעזר אה"ע סי' א' מש"כ בזה, ועי' לעיל סי' ס"ה אות ז'] דלהכי אי"ח קרבן אבל טמא מיהא הוי ולכשהזה וטבל והלך בשני חייב קרבן. וי"ל ג"כ בס"ט ברה"י אע"ג דאי"ח על ביאת מקדש משום שאין הנזיר מגלח עליו מ"מ כיון דטמא מיהא הוי בודאי עבודתו פסולה ונפ"מ לפ"ז בטמא ששימש בס"ט ברה"י כיון דהוי ודאי טמא קרינן בי' ולא יחללו והוי במיתה אע"ג דאי"ח על ביאת מקדש. ובפשוטו י"ל דנפ"מ לענין טומאות שאין הנזיר מגלח עליהם, ויעוי' בהרש"ש שבועות י"ז ובמנחת חנוך שהרגישו בזה, אולם בד' הר"ש פ"ק דאהלות נראה שאינו חייב ג"כ על העבודה בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. ומטרדותי המרובות לא אוכל להאריך לסלסל ולפלפל בדבריו. ז"ך טבת תר"ץ

ע"ד החוטים של משי מפאבריקען הבאים מרחוק מקום, הנה נשאלתי זה כמה מהרב מדובראוונא מה שנעשה ע"י מאשין אם לכתחלה הי' בכח ראשון היינו לשמה חשיב ג"כ לשמה, ושלח אלי כמה תשובות אדות זה ויעוי' בתשו' חסד לאברהם מהדו"ת חאו"ח סי' ג' ע"ד הציצית הנעשים במאשין באופנים העשוים ע"ג מים ויהודים נותנים תחלה הצמר להשטערק מאשינען לנקות הצמר ואח"כ נותנים הצמר להשפינמאשינען, וכורכים שם הצמר ואח"כ מוליכים העגלה קצת ואח"כ נגמר הטוי' ע"י הגלגלים העשוים ע"ג מים ובכל הפעולות שעושים היהודים הם אומרים שעושים לשם מצות ציצית, שהעלה החסד לאברהם להכשיר דלא בעינן כח גברא רק שיהי' הטויה לשמה והאריך בזה ובודאי כונת כתר"ה מהחוטים של משי מפאבריקען ממרחקים שלא נודע כלל אם עושים לשמה ובודאי ראוי לדקדק ולדרוש ולחקור בזה ונכון להודיע ולפרסם. סימן ע

ע"ד מה שתמה במכתבו למש"כ הר"ש בתרומות פ"ז דשגג במיתה במעילה דחייב קרבן מעילה, ומבואר דאומר מותר מעל אף שידע שהוא הקדש דא"כ מאי מקשה בקדושין דנ"ד וכי מאחר שאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב, וכ' התוס' שם דבהוצאה ליכא קרבן מעילה, וקשה דהא כיון דבאומר מותר שיודע שהוא הקדש ומתכוין לגזול משכח"ל מעילה לר"מ דהוי מזיד לענין גזילה ושוגג לגבי קרבן גם לגבי הוצאה יפה תמה. ובאמת כעין זה הקשה המקנה שם דהא משכח"ל באומר מותר עפי"ד המהרי"ק דא"א שזינתה באומר מותר אסורה דמעלה מעל וה"נ לענין מעילה בדין שיהי' כמזיד ולענין קרבן הוי שוגג יעו"ש שתירץ ומחלק דלענין מעילה הוי כשוגג אולם קו' מעכת"ר לפי ביאור דהתו"ס וכמש"כ באחיעזר בסי' מ"ז א"כ מה בכך דהוי שוגג לגבי עברה, כיון דלענין גזלה הוי מזיד והי' שינוי שימעול עי"ז לר"מ ונראה למש"כ התוס' בב"מ דקט"ו בד"ה וחייב בסוף הדבור וי"ל בטעמא דאביי דא"ל לאהדורי כיון שהי' שוגג שאם הי' יודע שהוא אסור לא הי' חובלו והו"ל זכי' בטעות וחוזרת יעו"ש וי"ל דבאומר מותר לא חשיב שינוי במזיד שימעול לר"מ כיון דאלו הי' יודע שהוא אסור לא הי' מוציא מרשות והוצאתו הי' בטעות ולר"מ בכה"ג לא מעל ואפילו אם יודע שהוא אסור ושגג בלאו דיש בזה מעילה דבשוגג במיתה והזיד בלאו גם לרבי לא משכ"ל למש"כ התוס' בפסחים דל"ג בהזיד במעילה במיתה רק באכילה ולא בשאר הנאות ובפרט למאי דקי"ל כרבנן דמעילה באזהרה מ"מ כיון דהוי שב מידיעתו דאלו שידע שיש בזה חומר הי' פורש מזה הוי שוגג לענין קרבן והוי ג"כ גזילה בטעות ולר"מ בכה"ג לא הוי גזילה שימעול כדין מזיד אם כי יש לחלק מדהתו"ס בב"מ דקט"ו דהוי זכי' בטעות מגזילה מ"מ לענין מעילה שפיר י"ל דבמזיד מתחלל באופן שהוא מזיד גמור וליכא שום טעות משא"כ באומר מותר ואלו ידע שהוא אסור הי' פורש מזה ולא הי' ניחא לי' שיתחלל ע"י וכיון שיש בזה צד טעות יש עליו דין שוגג ואינו מתחלל לר"מ

ומה שעמד מעכ"ת בפשט השמועה במעילה די"ט במשנה מקדש לקודש דמעל לר"י עד שיזרוק את הדם דהא לפני המעילה לא יצא לחולין ובעת שחיטת הקרבן לא קנה הקרבן כלל ונשחט בפסול, וכבר העיר בזה הקרן אורה שכ' דמיתלי תלי' ואחר זריקת הדם מעל למפרע ויצא לחולין מקודם והדבר צ"ב דמ"מ באותה שעה לא יצא לחולין אם לא נימא דעיקר מעילה הוא בעת הוצאת הרשות ורק במשנה מקדש לקודש הוא תנאי שיהנה ג"כ וכיון שנהנה מעל משינוי רשות וצ"ע. וכת"ר הביא בשם בעל לקוטי הלכות דיצא לחולין מקודם מצד שינוי רשות ורק הקרבן מחויב בעת שנהנה, ולדבריו יתיישב ג"כ משה"ק בדהר"מ והוא מהתוספתא דדוקא בזבח מעל משא"כ במנחות ומ"מ משמע דקרבו המנחות והא כיון דלא מעל לא נפקי לחולין ולד' לקוטי הלכות א"ש דיצא לחולין אע"פ שלא מעל וראיתי בעונג יו"ט שכ' ג"כ בפחות משו"פ אע"פ דלא מעל מ"מ יצא לחולין וה"ר מהא דמקשה והלא מעל המסיק ולא משני בפחות משו"פ, וע"כ דיצא לחולין אבל מפשטות דהג"מ שם וכן מד' הרמב"ם נראה דע"י שמעל ונתחייב בקרבן מעילה יצא לחולין ולהכי בשוגג מעל ובמזיד לא מעל לפי שאין קרבן במזיד, ויעוי' בס' מנחת ברוך בסי' כ"ח שהאריך בזה שאין חילוק בין הנאה ושינוי רשות דכל שלא מעל לא יצא לחולין וגם בפחות משו"פ שלא מעל לא יצא לחולין. ומש"כ ודקדק בד' התוספתא שהביא במנחות דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא הביא בזבחים י"ל ע"פ קושייתו דבזבחים כיון דמעל ונפק לחולין בא מן החולין משא"כ במנחות, ובעיקר ד' התוספתא יעוין בקרן אורה במעילה י"ט שם, ובמנחת חנוך סי' רצ"ט, מש"כ בד' התוספתא ויש לי אריכות דברים בזה, אבל אין הפנאי גורם לזה.