אחיעזר חלק חלק ג קמא

דגם בהדיוט יכול לחזור ומחדשים דעדיפא מהדיוט וזהו מטעם דבנדר אינו רשאי לחזור ולהכי כ' הרא"ש דאף שלא חלה מיד הקדושה מ"מ חייב לקיים הנדר כאלו נדר דכתוב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר ולפי"ז נראה דבנכרי כשהקדיש לאחר ל' יכול לחזור

ג) ומש"כ להסתפק בשותפות נכרי בבכור בפחות משו"פ אי פוטר מן הבכורה לכאורה פשוט דאין חלוק בזה דתלוי בחלק של הנכרי בהקדושה ולא בהשווי [והנה ממה שאמרו בעירובין דנ"ב דסגי בפחות משו"פ אין ראי' דהתם די סלוק רשות ולגבי נכרי פחות משו"פ חשוב ממון לא כן בקנינים] ויש להעיר מדרש"י בסוכה דכ"ז דסוכה שאולה משום דלא מטי שו"פ לכל או"א רק ע"י שאלה, ונראה בכונת רש"י דשותפות אי אפשר להיות רק אם יש בו שוה פרוטה. ואולי כונת רש"י עפ"י דברי הר"ן בנדרים ר"פ השותפין דאמרינן ברירה משום דכ"א יש שעבוד על חברו ולהכי גם בשותפים היו יוצאים משום ברירה משא"כ בשותף פחות משו"פ אין שעבוד ע"ז אבל הכא שאין אנו צריכין לדון דיני ברירה הוי שותף גם בפחות משו"פ, ואם שלא מצאתי כעת הדברים מפורשים אבל בפשוטו נראה דאין חלוק

ד) ע"ד הערתו בד' הרמב"ם בנזירות מרובה ונזירות מועטה ובד' הראב"ד שם בפ"ה, הל' ט"ו ראיתי שהדפיסה בשערי ציון והיא הערה נכונה ובאמת דהר"מ שכ' דלוקה מכת מרדות בנזירות אם נימא דלפני הבאת קרבן קאי תמוה מאד דהא איכא מלקות וראיתי שבס' קרן אורה בנזיר תמה ג"כ עדהר"מ דהא משמע דלפני הבאת קרבנות קאי הא איכא מלקות ולמשכת"ר דלאחר הבאת קרבנות קאי א"ש אלא דצ"ב דאחרי הבאת קרבנות אינו ענין לנזירות כלל ומאי שייך שינהוג בו כימים שעברו שהיו מדין נזירות ועתה אין על זה דין נזירות כלל וצ"ל דמ"מ קנס חכמים הוא כן

ה) ומה שתמה בד' הלח"מ פ"ד מה"ל שחיטה הל' י"ג דהתחיל העכו"ם וגמר ישראל או שהתחיל הישראל וגמר העכו"ם פסולה משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ותמוה במאי איצטריך לטעמא דישנה מתחלה ועד סוף ומפרש הלח"מ לשי' הרמב"ם דרק על מיעוט הסימן שייך לומר אין לשחיטה אלא לבסוף ומהני הסוף, אבל כששחט כל הקנה או רובו אין סימן אחד משלים להשני ועל זה הקשה מהגמ' דחולין שם דמקשה מפרה דאי אמרת ישנה לשחטה מתחלה ועד סוף כו' הא גם למ"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף ליפלג בשחיטתה, אם אירע פסול בשחיטה בין סימן לסימן עכ"ד, באמת דברי הלח"מ תמוהים דהרי מפורש בזבחים ד"ל דפיגל בסימן אחד למ"ד דמפגלים בחצי מתיר דתלוי בזה אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכן בחולין דל"ו הרי מבואר דגם בסימן שלם תלוי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף [ואולי כונת הלח"מ רק לגבי היתר אכילה בשחיטה דבעי ב' סמנים כיון שאין סימן אחד מתיר ששחט נכרי אף שאין לשחיטה אלא לבסוף. מ"מ לא נשאר היתר אכילה לזביחה רק סימן אחד משא"כ לשארי פסולים] ופשטות דברי הרמב"ם שכתב דנפסל משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, נראה דהרמב"ם כתב שם בהלכה י"א דנכרי ששחט שחיטתו נבלה משום וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו אינו עובד ע"ג שחיטתו נבלה יעו"ש ושי' הרמב"ם דהא דהוי נבלה משום ואכלת מזבחו ולא משום דלאו בר זביחה הוא וא"כ כיון דמצד דין זביחה הוא כמו זובח לעכו"ם בודאי דתלוי הדבר בטעם דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. סימן ס"ח לגדול אחד דרוסקניק, קיץ תרצ"ב

א. ע"ד אשר העיר בשולי המכתב ח"ת משה"ק בקדושין דמ"א מה לתרומה שכן ישנה במחשבה, דהא החידוש דחדשה תורה בתרומה דלא בעינן לבטא בשפתיו, וכמש"כ הרשב"א בקדושין ד"נ, וא"כ גם בקידושין לא בעינן לבטא דהא לר"י דפרקינן כותי' בדבר עמה על עסקי גיטין וקדושין א"צ, וכמבואר ברמ"א אה"ע הל' קידושין סי' כ"ז ס"ג, וביותר קשה לפמש"כ הרשב"א שם, לפרש דהג"מ אף אם נאמר דרבנן פליגי על ר"א בן גמלא דלא מהני בתרומה נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, מ"מ כונת הגמ' דאם נטל ולא קרא לה שם תרומתו תרומה, ואיזה חומרא יש בתרומה מה שאין בקידושין, עכ"ד. בפשוטו נראה דבודאי אף דבקידושין לא בעינן לבטא בשפתים מ"מ בעינן שיהי' ענין מוכח מתוכו שנתינתו הוא לשם קידושין, וד' הרמ"א אפילו נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והוא והיא אומרים שכונו לשם קדושין עי' ח"מ ומקנה הובא בפ"ת שם, דעכצ"ל שעצם המעשה מוכח גם להעדים שזהו מעשה קידושין, ועי' בנדרים ד"ז דיש יד לקידושין ובר"ן שם, אבל בתרומה אם מפריש איזה חלק ולא קרא לה שם, הא אין בהפרשתו שום הוכחה שהוא לשם תרומה רק מעשה שאינו ניכר ואינו מוכיח מחשבתו, הרי ישנה במחשבה דאם לא קרא לה שם תרומתו תרומה, משא"כ בקידושין שצריכים שידעו ויכונו שניהם והעדים, משום דהמעשה מוכיח

ב. ומשה"ק מעכ"ת על שי' הריא"ז המובא בגליון אלפס בכתובות פ' אלמנה ניזונת, ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר וכו', אבל במתנה אזו הולכים אחר דברים שבלב וכו' שהרי שכ"מ אע"פ שנתן נכסיו במתנה סתם הואיל ואנו מכירים שאינו נותן אלא על דעת שימות חוזר ממתנתו, והובא שי' זו ברמ"א חו"מ סי' ר"ז ס"ה, ותמה שהוא נגד גמ' מפורשת בב"ב דקמ"ט דדין מתנת שכ"מ אף במכר אם איתנהו לזוזי בעיניהו וע"כ הא דמתנת שכ"מ אם עמד חוזר הוא משום דהוי אומדנא דמוכח, זהוא באמת תמי' עצומה, ודוחק לומר דריא"ז מפרש דהג"מ בתקף לי' עלמא וכעין מצוה מחמת מיתה דבמכירה בכה"ג מודה הריא"ז דהוי אומדנא דמוכח דמוכר מחמת מיתה, ואם עמד חוזר דאית ליה זוזי, דהא סתמא שכ"מ קאמר

ג. ולחומר הנושא נראה דשי' הריא"ז עפ"מ שביארתי באחיעזר חיו"ד סי' כ"ב אית ה' הא דמבואר בירוש' פאה פ"ג הל' ז' כתב לזה ומסר לזה רב אמר איננו יכול לחזור ור"י אמר יכול לחזור, דבמתנת שכ"מ בלא קנין ס"ל לרב דא"י לחזור בחליו ולא ס"ל הא דשמואל דכל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו, וצ"ל דס"ל דגם שכ"מ מקנהו מעכשיו אם ימות וכיון שנתקיים התנאי א"י לחזור בחליו ואם עמד שלא נתקיים התנאי חוזר, דאי נימא דמקנהו רק לאח"מ אמאי אינו יכול לחזור בתוך הזמן בחליו, ולפי"ז פליגי רב ושמואל בעיקר הדין דמתנת שכ"מ דלשמואל סתם מתנת שכ"מ לאח"מ ולכשעמד חוזר לפי שלא הגיע זמן הקנין ומה"ט חוזר במתנתו וגם במתנת שכ"מ בקנין כונתו לאח"מ וע"ז הי' תקנת חז"ל שיקנה מדין מתנת שכ"מ ולרב סתם מתנת שכ"מ דעתו מעכשיו אם ימות ומהני בקנין מצד הדין אם ימות רק דתק"ח דדברי שכ"מ ככוכמ"ד דדברים בעלמא מהני, ואם עמד חוזר דאומדנא דמוכח היא כאלו פירש מעכשיו אם ימות ואם מת ונתקיים התנאי הרי הוא של המקבל למפרע ולא