אחיעזר חלק חלק ג קמ

דר' יעקב ס"ל דהוי דבר הנדור ור"י ס"ל דלא הוי דבר הנדור דטעם מחלקותם דר' יעקב ס"ל דחשוב מתפיסו בנדר אע"פ דקדושתו מרחם, מ"מ כיון דמצוה להקדישו חל עליו תוספת קדושה ע"י פיו, דאע"פ דאין קדושה חל על קדושה היינו לשנותו משום איסור לאו דלא יקדיש, אבל אותה קדושה חלה, ואפשר דאם נהנה עבר ג"כ משום לאו דבל יחל, ור' יהודא דמתיר וס"ל כי לא מקדיש מיהו לא אקדיש, היינו, דאין מקום כלל לחלות הקדש מחדש ואין הקדש חל על הקדש לפי שאינו שלו, ורק שמצוה לומר ה"ז הקדש כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' בכורות ה"ד מצוה כו' שיאמר ה"ז קודש, וכ"כ התוס' בנזיר ד"ד שמצוה לקדש יעוי"ש, ולא נתוסף בו שום קדושת פה דאין קדושה חל על קדושה, וכמו שאין לשנותו להקדש אחר לפי שאינו שלו, כמו כן אין ביכלתו להוסיף קדושת פה וזהו שכ' הרמב"ם ואינו יכול להתפיסו בנדר שנא' לא יקדיש איש אותו, היינו כמו שאין ביכלתו לשנותו לקדושה אחרת לפי שאינו שלו כמו כן לא ניתפס קדושת פה דקדוש מרחם, רק דמצוה לומר הר"ז קודש, לפיכך לא הוי דבר הנדור, והארכתי בזה. וא"כ למאי שפ' הרמב"ם דלא הוי דבר הנדור ולא נתוסף קדושת פה, וקדוש מרחם, אע"פ דמצוה להקדישו לא הוי קדושת פה

אולם בפשוטו נראה דשאני בכור דהוי קדשים קלים דעיקר מעילה הוא ע"י זריקת הכהן דמביא לידי מעילה ולא גרע מעשה הזריקה של הכהן מקדושת פה, ולא דמי לד' הרמב"ן דהחצר זכה את ההקדש מאליו, ומה שהביא הקצוה"ח מקדשי נכרים דלהכי אין בהם מעילה משום דלא חשיבי קדושת פה, שאני קדשי נכרים דהוי עולות, ובעולה דישראל הא איכא מעילה משהקדישו לפני שחיטה וזריקה, משא"כ בשלמים קדשים קלים ובכור דרק ע"י הזריקה מעל, א"כ הזריקה מקדש כמו קדושת פה, ומש"כ התוס' בזבחים דמ"ה בד"ה והשוחטן דצ"ל דס"ל כריוה"ג דמביאים אפילו שלמים, ואפי"ה אין מעילה אע"פ דבשלמים איכא זריקה ויש בגוה כמו קדושת פה, צ"ל דהרמב"ן ס"ל כתירוץ השני שם, והתוס' לא ס"ל כהרמב"ן לחלק בין קדושת פה וגם היכי דליכא קדושת פה אית בי' מעילה, ובאחיעזר חיו"ד סי' מ"ה הוכחתי מד' התוס' שם דבהקדש נכרי להתכפר בה ישראל דמקדיש נכרי, מ"מ מועלין עליו דיש לזה דין קרבן ישראל, אע"פ דהמקדיש נכרי יעו"ש, דאל"כ הרי משכח"ל שהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל ומשכח"ל לר"ש פיגול ונותר בעולין בכה"ג כיון דאין בו מעילה שאין בו קדושת פה אע"כ משום קרבן נכרי קלישי קדושתו ולפ"ז גם לתירוץ השני יקשה לדברי הרמב"ן, ולולא דברי הקצוה"ח שמשוה קדשי נכרים שאין בהם מעילה מצד קדושת פה הייתי אומר דדברי הרמב"ן אינו אלא בקדשי בדק הבית דבעינן מקדיש, ואי זכה מאליו לא מעל, אבל בקדושת הגוף שיש בו שחיטה דמקדש הדם והזריקה, גם באופן דהוי מאליו יש בו דין קדשי ד' ויש בו מעילה, וגם בפשוטו נראה דשאני בכור דקדשהו שמים מרחם ולא גרע מקדושת פה, וד' הרמב"ן אינו אלא באופן שהי' זכות החצר מעצמו ואין בו מקדיש משא"כ היכא דהתורה קדשהו והוי קדשי ד' וזה פשוט

ב. ע"ד הערתו בד"ת במכתבו הראשון בדהתו"ס ריש תמורה שכתבו בתירוצם השני דאם אין הנכרי ממיר, איך יעשה שליח להמיר, ובודאי דאין כונת התוס' משום שליחות רק נתינת רשות, ולמה לא יהי' ביכלתו לתת רשות. וכתב בטעם הדברים לפי שאין להנכרי ריצוי בקרבן ואיננו בעל הקרבן, ואלו הי' ממיר הי' לו דין בעלים לגבי תמורה, אבל כיון שאינו ממיר ואיננו בעלים כלל להכי לא מהני נתינת רשותו עכ"ד סברתו ישרה, וכה"ג כתבו המחברים לתרץ קושית הפנים מאירות, בהא דלא איפשטא האיבעי' בנדרים דל"ה בהני כהני אי שלוחי דידן נינהו, מהא דאיש איש דנכרים נודרים ונודבים נדבות כישראל דהא אין שליחות לנכרי משום דבנכרי אין הקרבן שלו והנה הוסיף עוד דלפי פירושו ביורש אע"פ שאינו ממיר, למ"ד דאינו ממיר מ"מ כיון דהוא בעל הקרבן יכול להרשות להמיר ובאמת מבואר בזבחים ד"ו דהיורש אינו יורש גוף הקרבן ובמנחה לא הוי של שותפים ומה שהיורש ממיר הוא לפי שמכפר מקופיא, אבל אין הקרבן שלו, ונראה דמ"מ למ"ד דהיורש ממיר אע"פ שאינו בעליו מ"מ כיון שיש לו זכות להמיר בידו לתת רשות, אבל למ"ד יורש אינו ממיר כיון דאיננו בעלים אע"פ שיש לו כפרה מקופיא הא איננו בעליו ואינו דומה למתכפר שעושה תמורה שהוא בעל הקרבן

אולם עיקר ההכרח שכ' לפרש דהתו"ס לפי שאין לו כח להמיר אין בכוחו להרשות להתפיס, הוא כמש"כ באחיעזר סי' מ"ה אות א' ממאי דמספקא לי' להש"ס מי בעינן מתחילתו ועד סופו דתיקו ברשות ישראל, אלמא דגם אם המקדיש אין בכוחו להתפיס תמורה מספק"ל שלא יהי' דין תמורה, והא בעצם דין מקדיש אין נפ"מ בין ישראל לנכרי דגם בישראל איננו בעליו וכמש"כ הרמב"ם דלהכי אין המקדיש עושה תמורה לפי שאינו שלו, וזהו כונת תוס' תמורה ד"ז בכהנים דאף המקדיש עושה תמורה משום דכל עיקר חסרון המקדיש לפי שאינו שלו משא"כ בכהנים אלו זכו בחיים הוי שלו מ"מ כיון שיש לו דין תמורה מהני לגבי המתכפר וכשאין לו דין תמורה לא מהני אף שהמתכפר הוא ישראל מכש"כ היכי שלהמתכפר אין דין תמורה דלא מהני נתינת רשות ומה"ט גם ביורש למאן דס"ל דאינו ממיר לא מהני נתינת רשות וכן במופלא הסמוך לאיש להך צד דאינו ממיר, לא מהני נתינת רשות

ג. ומה שנסתפק מעכת"ר למי שייך קרבן של הממיר, בפשוטו אין כאן ספק דבודאי שייך הקרבן להממיר ולא להבעלים שאמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר, דהוא רק כנותן רשות להתפיס אבל הבהמת חולין שייך להממיר שהוא קרבן שלו ואם אמר הרי עלי עולה והתפיס בהמתו בבהמת קדשים עלה לו משום חובה ונפטר מידי נדרו, ומה שאמרו בתמורה די"ט דאינו מתכפר בדבר הבא בעבירה נראה דבאשם קאי אבל בעולה אפשר דהוי ריצוי ובכל אופן ידי נדרו יצא

ומש"כ אי בנכרי שייך חיוב אחריות והביא ד' המל"מ בהלכ' מלכים פ"י שאין בל יחל בנכרי, והאבני מלואים השיג עליו דמ"מ הוי כמלוה הכתובה בתורה, ותמה ע"ז דהא כיון שאין עליו לאו דבל יחל ויכול לחזור ל"ש בו אמל"ג כמל"ה עכ"ד בפשוטו נראה דכמו בהרי זו דנתפס ההקדש דהוי קנין באמירה בעלמא, והרי גם בקדשי נכרים ובעירובין דשייך לבה"ב ונתפס הקדושה ומועלין בו. אע"פ שאין על הנכרי בל יחל כמו כן י"ל בהרי עלי דיש עליו חיוב אחריות באמירה כמו שנתחייב בדבר שאינו חייב בקנין והם דברים הנקנים באמירה שיש עי"ז חוב כמו שהקנה בהדיוט, וילה"ר לזה מד' הרמב"ם פ"ח מהל' עירכין הל' ט"ו שכתב במופלא הסמוך לאיש שהעריך או נדר חייב לשלם עיי"ש אע"פ שאין עליו חיוב בל יחל כמבואר בנדה דמ"ו דקטן שהקדש ואכלו אחרים לוקין משום בל יחל אבל על הקטן אין חיוב בל יחל מ"מ יש עליו חיוב תשלומין כמלוה הכתובה בתורה כמו בהרי זו, כן בהרי עלי נתחייב אלא שאינו עובר משום בל יחל -- ובאמת פי' הרא"ש בנדרים דכ"ט הכא שאני דאמירה לגבוה כמסל"ה וחייב לקיים דבריו משום מוצא שפתיך תשמור, מבואר דרק משום מוצא שפתיך תשמור אמל"ג כמל"ה, ונראה בכונת הרא"ש כיון דלאחר ל' קאמר ולא נתפס הקדושה מיד והוי מצי למיהדר כ"ז שלא חל ובפרט למש"כ הר"י