אחיעזר חלק חלק ג קלט

דפסול הקרבן ולא קרבו כל מתיר והא בפיגול בעינן שתהי' הרצאת כשר ובפגימת מזבח הא נפסל הקרבן והוי כנשפך הדם, וכדמקשה בזבחים דמ"ב דכי אדי מים בעלמא קא אדי, דלאו משום עירוב מחשבות הוא רק משום דלא הוי זריקה כלל וה"נ בזריקת פגימת המזבח

והנה השימק"ו הביא שם בשם הרגמ"ה פי' שאם חשב להקטיר קמץ ע"ג מזבח פגום שלא לשמו לכשיתקין המזבח חוזר ומקטירו לשמו וכן פירש"י וצ"ל דס"ל כמ"ד דאינו נדחין. דאל"כ בל"ה פסול, כמבואר בזבחים דנ"ט ויקשה לפ"ז מש"כ הרמב"ם בפי"ד מהל' פסוהמ"ק הל' ד' במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם וחשב מחשבת זמן או מחשבת מקום לא פסל במחשבה זו, הא הרמב"ם פ' בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הל' דנדחין וא"כ בל"ז פסולין משום דחוי וגם מלשון הרמב"ם נראה דבזבח קאי ולא במנחה, שכתב דלא פסל הזבח, די"ל דבמנחות לא נפסל בנפגם כמש"כ התוס' בזבחים נ"ט. וגם אאפ"ל דנפ"מ לענין כרת בפיגול דהא כיון דנפסל לא קרב המתיר כמצותו וצ"ע

ב) ואפ"ל למש"כ באחיעזר סי' כ"ז בספקות המל"מ בפיגול דבעינן קרבו כל מתיריו, היינו לענין חיוב כרת דמ"מ פסול מיהו הוי משום פגול והבאתי שם דהג"מ במעילה ד"ג (וגם צדדתי שם דהא בעת מעשה עבר על לאו דלא יחשב שחשב מחשבת פיגול וממילא נפסל משום לאו דלא תאכל כל תועבה כמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק) וא"כ י"ל דהנפ"מ אי חל משום פסול פיגול דלוקה משום לאו דל"י כי קדש הם, אפילו למדס"ל לאו שבכללות אין לוקין עליו דכל היכי דגבי' כתיבא לוקה וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ, ולפ"ז נפ"מ לענין מלקות משום פיגול אבל משום פסול שלא הי' זריקה משום פגימת המזבח אינו לוקה משום לאו דל"י כי קדש הם, דהוי לאו שבכללות רק משום פיגול לוקה והרמב"ם לשי' בפט"ז מהל' פסוהמ"ק דחשב למחר שלא במקומו פסול אף דלא קיי"ל כר"י במחשבת הנוח וכמש"כ שם בסי' ל' אות ג' ולהכי אם חשב על פגימת המזבח מצד לא קרב המתיר כמצותו או משום מר זוטרא הי' עליו פסול פיגול ומלקות דפיגול וגם לאו דלא יחשב, אבל אם חישב על פגימת המזבח אין כאן לאו דלא יחשב וגם פסול דפיגול ליכא

שו"ר בס' אור שמח שהרגיש בד' הרמב"ם וכ' לתרץ, דאפשר שהיו ב' מזבחות וחשב להקטיר על הפגום ומ"מ לא נדחה עי"ז, דהא אפשר להקטיר על השלם ולהכי לכשתתוקן הפגום לא נפסל משום מחשבתו, ונכון

ג) ומה שנסתפק כת"ר אם ישראל ונכרי הקדישו קרבן בשותפות אם יש בזה דין מעילה ואי שייך כאן דין פשטה לענין הקדושה שהקדיש הישראל וא"כ יש בזה משום מעילה משום פשטה וחייב ג"כ משום פיגול ונותר וכן מעילה עכ"ד. לכאורה אפ"ל דל"ש בזה פשטה, משום דאין קדושה חל על קדושה, דהא קדושת הנכרי הוי ג"כ קדושת הגוף ואיך יחול על זה קדושת ישראל, והנה בבהמה של שני שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדישה לפי פירש"י בקדושין ד"ז נראה דתמככ שלא במום דהוי קדושת דמים, וכ"נ מדברי הרשב"א שם וצ"ל דאף דבחד אבר מבואר בתמורה די"א דחל עליו קדוה"ג, שאני התם דאפשר להקדיש כלו, משא"כ בשני שותפין דאא"פ להקדישו קדושת הגוף ומ"מ לכשחזר ולקחה והקדישה מהני הקדישו שיחול על קדושת דמים שלו קדושת הגוף והא אין קדושה חל על קדושה ומוכרח מזה דכשלקחה והקדישה כיון דחל קדושת הגוף על חצי' השני אמרינן פשטה קדושה בכולה וחל קדושת הגוף על קדושת דמים מצד דין פשטה, אולם אין זה ראי' דאפ"ל ולקחה חלק שלו דהוי קדושת דמים מתחלה מצד מיגו אמרינן מיגו דחל עלה קדושת דמים חל עליו קדושת הגוף ולא מצד דין פשטה, דפשטה קדושה בכולה לא עדיף ממקדיש דכל היכי דאינו יכול להקדיש משום דאין קדושה חל על קדושה לא מהני פשטה ג"כ, ולפ"ז בשותפות ישראל ונכרי, כיון דחל עלה קדוה"ג של הנכרי ואין ביד ישראל להוסיף קדושת פה לא מהני דין פשטה שיחול על קדושת ישראל (ובשי' התוס' בגיטין דמ"ג שהקשו למ"ל הקדישה ותירצו משום דאפשר ברעי' נראה דחל קדושת הגוף מתחלה, אלא דאל"כ למ"ל רעי' ועי' באחיעזר סי' מ"ד אות ג' מש"כ בזה דאפשר דזהו ג"כ מדין פשטה, דמיגו דחל עליו קדושת דמים חל עליו קדוה"ג

) ולמש"כ דאין קדושת ישראל חל על קדושת נכרי י"ל דגם בחלק ישראל אין מעילה, דהא בודאי מאי דאין מעילה בקדשי נכרים לאו משום חסרון המקדיש, דהא אי הקדיש נכרי להתכפר בה ישראל יש בזה דין מעילה וחייב ג"כ משום פגול ונותר כמו שהוכחתי באחיעזר סי' מ"ה אות א', רק לפי שהוא קרבן נכרי אין בו דין מעילה, א"כ י"ל כיון דחצי הקרבן הוא של נכרי ואין בו קדושה גמורה לא יכול ג"כ חלק הקרבן של ישראל למיחל עלה קדושה גמורה למעילה ולפיגול ונותר, דהא לא מצינו חצי קרבן לחיובי פיגול ונותר וצ"ע לעת הפנאי

ומה שנסתפק אם יש מעילה במקום שפשטה, דלא בא על ידי קדושת פה לשי' הרמב"ן העירו בזה המחברים ובאחיעזר סי' מ"ד אות א' כתבתי דכיון דבא מכח קדושת פה מתחלה יש בזה דין מעילה וציינתי שם ע"ד האבני מלואים בסי' כ"ג וכן נראה בודאי דהקדיש אבר שהנת"ב דפשטה קדושה בכולה ומעל דחשוב זה קדושת פה לכל הדינים וכן אם בא ההתפשטות אא"כ משום מיגו כיון דבא מכח המקדיש מתחלה הוי קדושת פה

ד) מה שתמה רומעכ"ת בד' תוספת הרא"ש בנדה דכ"ג שכ' שכלים הנעשים מעור ועצמות עופות מקבלים טומאה, שהוא נגד דרשת התו"כ, פרט לעופות, ובחולין דכ"ה ומשנה כלים פי"ז כל הנברא בחמישי אין בו טומאה עכ"ד באמת זהו תמי' גדולה וי"ל עפמש"כ בס' סדרי טהרות בכלים פי"ז במשנה דבחמישי אין בהם טומאה, שכ' שם בד' הר"ש דלר' עקיבא דס"ל חוץ מכלב הים, מפני שבורח ליבשה והוה גדל מן הארץ דכש"כ עופות דעיקר חיותן וגדולן בארץ ולרע"ק ממעטינן מעזים רק דגים וכיון דסתמא דמתני' דהכא דלא כרע"ק ולהכי פ' הרמב"ם דלא כרע"ק יעוי"ש מה שהאריך בזה דבאמת ר' יוחנן בן נורי ור"מ כר"ע ס"ל ומטמא כל הכלים מעצמות ומעור העופות מדאורייתא ולפ"ז י"ל דהרא"ש מפרש דהג"מ בנדה אליבא דרע"ק. סימן ס"ז לחכם אחד

א) משה"ק ח"א הרב מוהר"ל כהן שי' ע"ד הקצוה"ח בסי' ר' בבאור הרמב"ן דליכא מעילה רק בקדושת פה, מהא דשבועות דכ"ד דאיכא מעילה בבכור דקדוש מאליו, ראיתי בס' ראשי בשמים חיו"ד שהרגיש מזה ופלפל דכיון דמצוה להקדישו הוי קדושת פה, ובאמת בודאי פשוט שאין חילוק וגם אם לא הקדישו בקדושת פה איכא מעילה בבכור וגם אם הקדישו כי לא אקדיש מי לא קדיש, ובמקו"א בארתי ד' הרמב"ם בפ"א מהל' נדרים הי"ג שכתב הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן קדושת אדם ואינו יכול להתפיס בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו עכ"ל ועי' בכ"מ שהביא מה שנשאל הרב ר' אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל דהא בגמ' מבואר הטעם משום דלא הוי דבר הנדור וקרא דלא יקדיש ילפינן מיני' שאין משנים מקדושה לקדושה, ואמרתי בהבנת דהר"מ דס"ל במחלוקת