אחיעזר חלק חלק ג יג

איסור הנאה שהוא לזמן שיהא מצותו בשרפה כיון דמותר להשהותו לאחר זמן מהיכ"ת יקברנו או ישרפנו ודי רק גניזה לפי שעה שלא יבא לאכלו וכיון דאין עליו חיוב ב"י ומ"ע דהשבתה משהה אותו לאחר הפסח, ולר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה באמת הוי אסור עולם ומצותו בשרפה, ולדידי' י"ל דאפילו לאחר הבטול הוא בשריפה ולהכי סתים תנא בסוף תמורה דחמץ בפסח הוי מהנשרפים דאפרן מותר לר"י דס"ל אין בעור חמץ אלא שרפה ולר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה ממילא גם לאחר ביטול הוי כשארי איסוה"נ וגם לאחר הפסח דאין עליו מצות השבתה מ"מ עכ"פ יש לו דין איסוה"נ מן התורה, אבל לר"ש דסבירא לי' דחמץ לאחה"פ מותר גם אי נימא דס"ל דאין בעור חמץ אלא שרפה כל שלא בטלו כיון דמחויב להשביתו ילפינן מנותר דבעינן שריפה [ובזה מאירים דברי התוס' ריש פסחים בד"ה אור, שכתבו בתוך הדבור ונראה לרשב"א דאפילו לפי הטעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפילו בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אע"ג דליכא ב"י לר"ת דהא אמר שאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכש"כ חמץ גמור עי"ת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהי' מותר אפילו לר"י דלא אסר ר"י חמץ לאחר הפסח כ"א בחמץ גמור כו' אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו ר"י מודה עכ"ל. ודהתו"ס צ"ב מש"כ דאמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח דבפשוטו הו"ל להקשות אמאי ישרף אפילו אם נימא דאסור לאחר הפסח ויעוי' במהרש"א שם מש"כ בזה דעומד לשריפה, אבל למש"כ דהתו"ס מדוקדקים דאם הי' אסור בהנאה לאחה"פ חמץ נוקשה כמו חמץ גמור, ממילא דינו כשארי איסוה"נ דבעי שריפה או קבורה, ואעפ"י שאין בו דין דב"י ותשביתו, להכי כ' התוס' דאפילו לר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה מ"מ בחמץ נוקשה מודה דמותר לאחר הפסח וכיון דאיסורו לזמן אין בו דין איסוה"נ דמצותו בשריפה או בקבורה, ורק גניזה לפי שעה שלא יבא לידי תקלה כיון דראוי ליהנות ממנו לאחר זמן, ומדתני שאור ישרף שפיר מוכיח דע"כ מדין בעור מדרבנן הוא, עכ"פ מדין נוקשה גופא דאסור בהנאה וכמ"ש התוס' בפסחים כ"ג, בד"ה א"כ, ואפילו אם נימא דנוקשה מן התורה מ"מ מבואר לשי' ר"ת שמדאורייתא א"צ שריפה רק גניזה מדרבנן הרי מוכח דאיסוה"נ שהוא לזמן א"צ שריפה, ולהכי גם בחמץ שבטלו או של נכרי והקדש א"צ שריפה או קבורה). ומה שהקשה השאג"א בסי' פ"ז דלר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר א"כ א"א למילף חמץ מנותר דבעי שריפה דהא יש היתר לאסורו, דלאחר הפסח מותר, י"ל בפשיטות כיון דמחויב בבל יראה ובמ"ע דתשביתו ממילא אין היתר לאסורו דהא אי אפשר להשהותו עד אחרי הפסח ויש לו גם דין איסוה"נ דבעי שריפה, משום דהא אסור להשהותו, אבל בבטלו דאין עליו חיוב ותשביתו וראוי להשהותו לאחה"פ בודאי דאין עליו דין שארי איסוה"נ דבעי קבורה, ולהכי בשל נכרי והקדש דאין עליהם חיוב השבתה וראוים להשהותם לאחר הפסח אין עליהם דין איסורי הנאה [אלא דבבטלו י"ל למש"כ השו"ע בסי' תמ"ח ס"ה דחמץ שעבר עליו הפסח אע"פ שבטלו אסור בהנאה מדרבנן וא"כ הא מדרבנן הוי אסורו אסור עולם ודינו כשאר איסוה"נ מדרבנן וע"ע במקו"ח סי' תמ"ה ס"ק א'] ומה שאמרו בב"ק צ"ח לפי שהכל מצווין עליו לבערו משמע דדמי לכלאי הכרם ונותר בפשוטו להכי מצוין עליו לבערו משום להפריש מאיסורא שלא יעבור בעל החמץ בב"י והשבתה ולאו מצד דין איסוה"נ

וכ"ז לדינא למאי דקי"ל כר"ש דלאחה"פ מותר בהנאה, אבל לר"י דסבירא לי' דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה שפיר י"ל כסרכ מחקו"ם דגם בטול לא מהני דבעי שריפה דילפינן מנותר, כשאר איסוה"נ, ולטעמי' השיבו רבנן דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דמ"מ חסרה לו מצות שרפה כמו בשארי איסורי הנאה, כמש"כ המקו"ח, אולם נראה דגם לר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה וכן לדידן דאסור מדרבנן לאחה"פ, מ"מ כיון דחיוב ב"י ותשביתו ליכא אין חיוב לשרוף מיד מצד דין דאיסוה"נ עי' בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ק"פ מש"כ בזה] ול"ש לומר דסופו להקל דיהי' יושב ובטל משום מצות שריפה באיסוה"נ דאינו מחויב מיד

ומה שנסתייע השאג"א מהא דחייב על לא תשחט את הפסח על החמץ דהא הוי התראת ספק לר"ש דלפ"ז מותר בהנאה ומהני בטול, עי' בקונטרס אחרון להשאג"א ובמקור חיים מש"כ בזה. ומש"כ השאג"א דלר"ש לא מהני ביטול קודם זמנו כמו לריוה"ג דכיון דמותר בהנאה וברשותו קאי ולא סגי בגלוי דעת ובעי הפקר ממש, וכן האריך בזה בסי' ע"ט להוכיח דלהכי קיי"ל דלפני זמנו אסור בהנאה כר"י משום דסתם משנה בסו"פ אלו עוברין דההולך לשחוט את הפסח ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לא יבטלנו בלבו, והא לר"ש דלפני זמנו מותר בהנאה והוי ברשותו, לא מהני בטול בלב דלר"ש ל"ש סברת הר"ן כיון דבל"ז אינו ברשותו של אדם ובעי הפקר ממש דהא אין מועיל הבטול לאותה שעה כיון דעדיין ממונו, וכן מוכיח מהא דפסחים ד"ד וד"י דבכולהי שמעתתי אמרינן דביטול בלב סגי ואי איתא הא לפני זמנו מותר בהנאה ובפשוטו נראה דגם לר"ש דס"ל דלפ"ז מותר בהנאה, מ"מ כיון דבליל התקדש חג אסור בהנאה וניכר שמבטל שלא יעבור בבל יראה בלילה שיאסור אז בודאי דבגלוי דעת בעלמא סגי לי', והא גם לדידן דלפני זמנו אסור בהנאה וגם שעות מדרבנן אסור ומבטל קודם האיסור, מ"מ מהני הביטול משום דמבטל כדי שלא יעבור בב"י, וכיון שיגיע זמן שאסור בהנאה ואינו ברשותו של אדם לפיכך בגלוי דעת בעלמא סגי לי', והא הבודק צריך שיבטל בליל י"ד וגם בטול בלב מהני אע"פ שאין לו דין הפקר כמש"כ הר"ן, והא באותה שעה מותר באכילה ומ"מ מהני הביטול ולא אשתמטו לחלק בין ביטול ליל י"ד ובין ביטול יום י"ד סמוך לבעור ממש אלא כל שהוא עושה מחמת דבל"ז אינו ברשותו שתאסר אח"כ סגי לי' בגלוי דעת בעלמא דלא ניח"ל ובכיו"ב לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ורק די"ל דלר"ש לפני זמנו שנתחייב בתשביתו משש שעות ולמעלה לא מהני הביטול רק שלא יעבור על בל יראה להבא, אבל מ"ע דתשביתו לא קיים דלכשנתחייב בהשבתה מחייב להשביתו לרבנן בכ"ד ולר"י בשריפה. ובשיטת השאג"א נראה דס"ל דלדעת הר"ן אע"פ שמבטל מקודם מ"מ חלות הבטול הוא לכשיגיע זמן איסורו דאז אינו ברשותו ולא מקודם בשעה שיש לו דין ממון ולפ"ז לר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה ואין הבטול חל, רק בליל התקדש חג וכבר נתחייב במ"ע דתשביתו מחצות, ועל כן לא מהני הביטול דהא נתחייב בתשביתו, וממה שאמרו בד"ד ובד"י דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי ואינו עובר מדאורייתא, והא לר"ש בדין שיעבור על מ"ע דתשביתו אם לא בדק ולא ביער, דהא הבטול לא חל עד הלילה, וכבר נתחייב בהשבתה ומוכרח מזה דקי"ל כר"י דלפני זמנו אסור בהנאה. ולהכי מתרץ השאג"א לר"ש בלא תשחט דכיון דלפ"ז מותר בהנאה לא מהני הבטול קודם שחל איסוה"נ ולהכי עובר בלא תשחט את הפסח על החמץ משום דעדיין לא חל הביטול לפני זמנו וכ"כ הנוב"י מהדו"ק סי' י"ט, דאין הביטול חל רק לכשיגיע זמן איסורו, וכ"כ בצל"ח בריש פסחים. אבל כמדומה שאין דבריהם מוכרחים בשי' הר"ן די"ל דס"ל להר"ן כיון דמבטל מחמת איסורו שיאסור בהנאה אח"כ מהני הבטול שלא יעבור על