אחיעזר חלק חלק ג קלח

ולא פרע בעי אח"כ הטפת ד"ב קודם הפריעה באמת יש לחלק טובא מנולד מהול או נמול ע"י עכו"ם או בלילה וכו' דשם לא נתקיימה המילה כמצותה, משא"כ היכא דהמילה נתקיימה כמצותה אלא שלא נעשית עדין הפריעה, דמיסתבר דבכה"ג א"צ אח"כ הטפת ד"ב. ועי' בחדושי הרמב"ן ביבמות מ"ו גבי שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו וכו' והרב ר' משה ז"ל כתב מילה היתה במצרים שנא' כל ערל לא יאכל בו מל אותן מרע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנא' ובריתך ינצורו וכו' וא"כ שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם ד"ב, ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו ול"ד לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מיפקדי כמאן דלא מהילי דמו וכו' הלכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי השכינה עם המילה שלהם עכ"ל. הרי דלשי' הרמב"ן כיון שנימול כמצותו תו ל"צ הד"ב, ורק לדעת ר"מ שהביא הרמב"ן י"ל דגם בנ"ד דמל ולא פרע צריך אח"כ הד"ב. ואולם גם לשי' הרמב"ן י"ל דשאני הכא דהא מלו עצמם בעת שלא נצטוו עדין על הפריעה וע"כ כשנצטוו אח"כ על הפריעה דמי כלא מלו כלל וצריכים הד"ב

ובפשוטו י"ל דהא דהוצרך לחרבות צורים משום דבגדולים א"א לחתוך עור הפריעה בצפורן שהעור קשה וע"כ צריך לחתוך את עור הפריעה בכלי, וכן עושים במילת גרים, ובפרט באלו שנמולו כבר, ובודאי שאין זה לעיכובא והפריעה כשרה אף בכלי היכי דאי אפשר בצפורן

יג. מה שהעיר בסתירת ד' הרשב"א בשו"ת ח"א סי' כ"ו בשם רבינו יונה שסותר למש"כ בחידושיו לחולין בענין שחיטה דשם כתב דלפי ששוחט אדם שלא מדעתו ול"ש בו ענין שליחות, לא מהני עומד על גביו, יפה כ' מע"כ דחדא בחולין וחדא בקדשים היינו דבתשובה כ' לענין קדשים דשייך בו שליחות ועי' בס' עונג יו"ט סי' נ"ה שכ"כ דבקדשים דשייך שליחות מהני עומד ע"ג, ואם שהעיר שם עפי"ד הפנ"י דגם בקדשים לא בעינן שליחות מ"מ כיון דבקדשים בעינן לשמה מהני עומד ע"ג יעו"ש ובאמת כבר כ' בזה המחברים דבפשטות דהג"מ בפסחים ד"ז דבקדשים לא סגי דלאו איהו שחיט ובעינן בעלים וגם שליחות למצוה ולא לעכובא ואינו נפסל הזבח בזה ולהכי י"ל בדברי רבנו יונה כיון דלמצוה בעינן שליחות יש בזה דין עוע"ג

יד. ומש"כ להעיר ע"ד המנח"ח, דבטריפה מחללים עליו את השבת, שהוכיח מד' התוס' בנדה דמ"ד, ותמה ע"ז דמד' התוס' מוכח דבטריפה אין מחללים עליו את השבת ורק בגוסס, משום דאיכא מיעוט גוססים חיים ודהתו"ס שהוכיחו מגוסס בידי אדם לעובר, פי' בכונתם עפ"ד הרמ"ה בסנהדרין דע"ח דטעמא דמ"ד דגוסס ביד"א לא דמי לטריפה ואם דמיעוט גוססים חיים ופירש בכוונתו, משום דכיון דאיכא מיעוט לא משוי לגברא קטילא ולמ"ד דלטריפה מדמינן היינו משום דבד"נ אזלינן בתר רובא ולהכי בפקו"נ דאין הולכין אחר הרוב, מודה דמשום המעוט לא הוי גברא קטילא ואית לי' חיי שעה ולהכי מדמה עובר לגוסס אבל בטריפה דהוא בודאי גברא קטילא אין לו דין חיי שעה עכ"ד

והנה לא ידעתי מש"כ לפרש ד' הרמ"ה, דלמ"ד דלטריפה מדמינן, משום דבד"נ אזלינן בתר רובא והוי כגברא קטילא, דא"כ גם גוסס בדי"ש הוה גברא קטילא, דהא רוב גוססין למיתה, ועכצ"ל, דשאני גוסס בידי אדם מאיזה טעם שיהי' דהוי כטריפה וגם לדבריו צ"ע ראית התוס' מגוסס בידי אדם דהוא משום דאין הולכין בפקוח נפשות אחר הרוב ולא הוי גברא קטילא לעובר, דאין בו דין נפש ועיקר הנחה דכל דהוי על פי דין גברא קטילא אין בו דין חיי שעה תמוה דלשון הרמב"ם והשו"ע דאפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מחללים עליו את השבת וגם דבר זה לא ניתן להאמר כלל דאדם טרפה שיש בו נקב בריאה והרופאים אומרים שאין לו תעלה כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח הל' ח' לא יחללו עליו את השבת בשביל חיי שעה, חלילה להעלות על הדעת סברא זו בודאי דזהו הדין דמצאוהו מרוצץ דמחללים עליו את השבת ומכש"כ בטריפה שיכול לחיות זמן רב, ואמת שדהתו"ס בנדה דמ"ד צ"ע רב כמו שהאריך בזה בס' יד המלך בפ"ד מהל' שבת ובשו"ת הגרצה"ח. ובודאי דגם בגברא קטילא איכא דין דחיי שעה וכוונת התוס' בגוסס הוא גם כן באופן דליכא חיי שעה כמו שהביא כת"ר בשם נחל אשכול ומשנה ברורה וצריך לדחוק בדבריהם מה שהביא סיוע לעובר, דהרי עכ"פ חזינן, דאין דין חלול שבת תלוי בפטור הריגה, דאע"ג דגוסס בידי אדם ההורגו פטור משום דרוב גוססין למיתה ודמי לטרפה מ"מ נדחה שבת בשבילו, דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, הרי דקילא דין שבת בשביל פקו"נ, אע"ג דלגבי דין התורה הוי גברא קטילא משום הרוב, לגבי שבת חיישינן למיעוטא ומזה הוכיחו דבכלל אין חלול שבת תלוי בדין הריגה ולהכי גם בעובר אע"פ דלא אקרי נפש לגבי דין הריגה מ"מ מחללים עליו את השבת ומה"ט גם בטריפה דגברא קטילא הוא לגבי דין הריגה דמי לגוסס בידי אדם דאע"פ דאין חייב מיתה עליו, מ"מ מחללים עליו את השבת וה"נ בטריפה

מש"כ בתחילת דבריו ע"ד התוס' שכתבו דמותר להרוג את העובר דפטור על העובר שמענו מותר לא שמענו, באמת תמוה ביותר דמפורש בדהתו"ס חולין דל"ג ניהו דפטור מ"מ לא שרי וכ"כ התוס' בסנהדרין דנ"ט דהא ליכא מידי דלישראל שרי. ולב"נ אסור ועל העובר דעכו"ם חייב וישראל פטור אע"ג דפטור, מ"מ לא שרי. ונראה דס"ל דמאורייתא אסור דאל"כ יקשה איך ב"נ חייב על העוברין ודהתו"ס סותרים זא"ז, ועי' בחי' הר"ן בפ"ג דחולין, דהא דאשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה. עד שתלד כמבואר בערכין ז' לא משום עובר ירך אמו, אלא שכיון שהיא מחויבת מיתה, אין מענין את דינה, ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן ומשמע מד' הר"ן דאין איסור תורה על זה ועי' בשו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נ"ט ובגליון רעק"א למשניות, ודהתוס' בנדה והר"ן צ"ע ואולי דוקא לרי"ש דס"ל דב"נ נהרג על העוברין מוכרח דאיכא איסור תורה לישראל וי"ל דת"ק שם פליג ולדידי' אפשר דבאמת אין איסור תורה, וצ"ע

ומש"כ כת"ר דלפני מ' יום לקליטתו, דהוי כמיא בעלמא לא איקרי נפש, יעוין ברמב"ם ספ"ב מהל' ט"מ דבנפל אע"פ שלא נתקשרו גידיו מטמא, שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם ובמל"מ שם דבציר ממ' יום אינו מטמא דלא אקרי נפש, ונראה דב"נ אינו נהרג על זה וגם בישראל אפשר דאין איסור מן התורה. סימן ס"ו ה' אדר תרפ"ו לרב גדול אחד

א. ע"ד תמיהתו בד' הרגמ"ה המובא בשימק"ו במנחות ד"ה במי שראוי לעבודה לאפוקי אם שחט ישראל וא' פסלה שהוא נגד המבואר במשנה בזבחים דל"ב יעוי' באחיעזר חיו"ד סי' כ"ט אות ה' מש"כ לתרץ תמיה זו. ומה שתמה בד' השמ"ק שם בפגימת מזבח, דהא בל"ה פסול ותי' דנפ"מ לחייבו כרת בפוגול דהא מדמר זוטרא נפיק בזבחים דכ"ו שאין זריקה זו מתרת ומביאה בשר לאכילה ואינו חייב עליו משום פגול א"כ גם בפגימת מזבח הדין כן עכ"ד. באמת יותר הו"ל לתמוה דהחידוש מדמר זוטרא הוא שזמן הבשר מתיר באכילה, אבל הבעלים מתכפרים, משא"כ בפגימת מזבח