אחיעזר חלק חלק ג קלו

דהותרה, היינו דבכה"ג לא נכתב הלאו וסדין בציצית ס"ל דהוי דחוי', ואין לשונו מורה כן]. עכ"פ לפי פירוש זה דאין כאן לאו כלל בכה"ג יפה תמה דלמ"ל קרא לרע"ק בכה"ג ונזיר כיון דליתניהו לאוין כלל גבי מ"מ, מאי נפ"מ אם הוא כה"ג ונזיר

ה. ואפשר לומר בדרש"י שכ' דאין בקרובים ובמת מצוה לאו דלא יטמא דהלאו הוא על תנאי לא במקום מצוה בקרובים ומת מצוה, דזהו שייך רק בהלאוין, בכה"ג ונזיר דהלאוין נאמרו על תנאי אבל עשה דקדושים מיהו איכא, דהעשה הוא מצוה כללית שיהיו קדושים לגבי מצות כהונה שלא יהי' מחולל, וי"ל דהלאו והעשה חלוקים בדיניהם, דהלאו דלא יטמא עובר גם לכשהוא טמא ומחולל ועומד כמו שפ' הרמב"ם לדינא רק בחיבורים. אינו עובר וגם בגוסס דאינו מטמא משני בנזיר דאע"פ דגוסס אינו מטמא, מ"מ לענין אתחולי הא איתחל ולשי' הבה"ג ולפי הגירסא בתוס' שם הל' כרבא לגבי אביי ובשו"ע נחלקו בזה ואף להחולקים דס"ל, דאינו עובר בגוסס י"ל דמ"מ מת לא הוי, עכ"פ לפי הך שיטה דעובר בגוסס מבואר דאע"פ שלא נטמא עובר בלאו, ואפשר דבכה"ג לא עבר על מ"ע דקדושים יהיו, כיון דלא נטמא (אם לא דנימא דבגוסס האיסור משום דקרוב לבוא לידי חלול ולהכי עובר גם משום מ"ע דקדושים)

ו. ונראה דזוהי שי' הרוקח המובא בש"ך יו"ד סי' שכ"א ובמג"א הל' שבת סי' שמ"ג דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס באהל המת מטעם ס"ס שמא הוא נפל או נקבה, והמג"א תמה עליו דהא טהרה בלועה קיי"ל דאינה מטמאה. ולפמש"כ א"ש דאע"פ דלא נטמאה מ"מ אסור לכנוס באהל המת ומתיר רק משום ס"ס, אלא די"ל דבאמת הא ל"ש בעובר חנוך כלל, וצ"ל דהא דאסורה מעוברת לכנוס משום דמטמא את הכהן כמש"כ הרמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ה דהמטמא את הכהן והכהן שוגג דהמטמא לוקה. ובזה י"ל דדוקא במטמא, אבל כיון דטומאה בלועה הא לא נטמא כלל, ולא שייך לומר שעובר משום מטמא אולם יעוי' במנח"ח סי' רס"ג דמוכח דמטמא את הקטן אינו לוקה, דהא ילפינן מקרא דאמור להזהיר הגדולים. על הקטנים מצד ספינן בידים ולא משום דין דמטמא, יעו"ש. ובאמת אין דבריו מוכרחים דאיסור ספינן בידים הוא גם באומר טלי ואכלי, ולא שספי לי' בידים ממש, דמצד איסור דמטמא הוא דוקא במטמא בידים. וגם י"ל דאם הקטן עושה במזיד אין המטמא חייב כמש"כ המנח"ח. אלא דמד' הרשב"א ביבמות קי"ד נראה דדוקא במאכילו ממש עובר על לאו דלא תאכילו וצ"ע

ובמנחת חנוך נקיט בפשיטות, דבספק טומאת אהל ברה"ר כיון דטהור הוא בודאי שאינו עובר על לאו. ולדידי' צ"ע דאע"פ שלא נטמא כמו בגוסס מ"מ אם באמת יש שם מת עובר מצד ספק איסור, כמו בגוסס שלא נטמא וצ"ע ואולי שאף גוסס דקרוב להיות מחולל ולמש"כ די"ל דבקרובים ובמת מצוה דמותר לטמאות משום הלאו, דלא נאמר הלאו שהוא על תנאי במת מצוה וקרובים, מ"מ כיון דנטמא ונתחלל קדושתו ממילא עבר על מ"ע דקדושים תהי', אלא דמצד המ"פ דקדושים נדחה ממ"ע דקרובים ומת מצוה, דאלימא דשוה בכל ועשה אלימא דדוחה עשה אף שלא בעידנא כמש"כ התוס' בפסחים דנ"ט, משא"כ ל"ת שלא בעידנא אינו דוחה ומכש"כ ל"ת ועשה ולפיכך אע"פ שאין לאו בכה"ג ונזיר בקרובים ובמת מצוה, מ"מ דחויה היא מצד העשה וגם בנזיר הא איכא עשה דכל ימי נזרו קדוש יהי' לד' כמו שפירש"י בחומש דזו היא קדושת הגוף מליטמא למתים וע"כ הו"א שאין עשה השוה בכל דוחה ב' עשין ולהכי איצטריך קרא לרע"ק בכה"ג ונזיר, משום דהעיקר מצד עשה דקדושים יהי' דאיתינהו גבי' לפי שמחוללים ע"י הטומאה ואע"פ דנתוסף בהם קדושה יתירה של ב' קדושות, איצטריך קרא לרע"ק דגם בכה"ג ונזיר מטמא למת מצוה. (ולשון הגמרא בנזיר דמ"מ לר"י כ"ג ונזיר כיון דשרי רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין ונקיט לאוין גרידא ולא העשין, י"ל בסברתם אליבא דרי"ש דקדושים יהיו הוא על יסוד הלאוין דהא לא נמצא בתורה איזה קדושה, רק לפי שכהן אסור לטמא וכן נזיר. על מה שיש לאוין יש ג"כ עשה דקדושים כהונתו, ועבר על הלאו בזה ג"כ עובר עשה דקדושים, אבל כל שהותרו הלאוין ושרי לטמא ממילא אינו עובר על עשה דקדושים]

והאחרונים הפנ"י והפרמ"ג בספרו שושנת העמקים שכתבו דאי עשה דוחה ב' לאוין תלוי בפלוגתא דנזיר ד' מ"ח לרע"ק ורי"ש לשי' התוס' י"ל דאין ראי' מרי"ש דס"ל דהותרה וכמוש"כ כת"ר דבזה אין נפ"מ בין חד לאו וב' לאוין ובזה פליגי רי"ש ורע"ק דרע"ק ס"ל דדחוי' וב' לאוין אינו דוחה ורי"ש ס"ל דהותרה, אבל בשארי עשה וב' לאוין גם לרי"ש אינו דוחה. ולהכי כ' התוס' בד' מ"ח בד"ה ופריך בפשיטות דנזיר מצורע אית בי' תרי לאוין, לאו דנזיר דתער לא יעבור ולאו דהקפת הראש ולכך לא ידחה עשה דמצורע. דגם לרי"ש רק במת מצוה דשרי רחמנא, היינו דשרי מצד הותרה, אבל בדחי' אינו דוחה עשה ב' לאוים, והלכה כרע"ק מחבריו דמת מצוה הוי דחוי' כשי' התוס' בברכות ד' כ. וא"ש. כל זה כתבתי לפלפולא

ז. ומש"כ כתר"ה עמש"כ לפלפל דאפשר דלשי' רש"י והרמב"ן דבכה"ג ליכא לאו כלל, מ"מ איכא עשה דקדושים תהיו, ולרי"ש דס"ל דמה לי חד לאו ומה לי ב' לאוין, היינו דס"ל כיון דהותרו הלאוין וממילא דליכא עשה דקדושים תהיו וע"ז העיר כתר"ה מב"מ ד' ל"א דמקשה דהא הוי ע' ול"ת והא אי נימא דע' דול"ת דטומאה ממילא דליכא עשה דקדושים עכ"ד, בפשוטו רק בהותרה אמרינן כן, דכיון דליכא לאו כלל ממילא ליכא עשה דקדושים משא"כ בדחוי'. ועוד דהא אינו דוחה לכתחלה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. [וע"ע באחיעזר חיו"ד סי' כ' מש"כ בשי' הריב"א ויש לחלק]

ומש"כ להסתייע דהא דס"ט ברה"ר טהור הוא על צד הספק מהא דשבועות די"ט דבהלך והזה ושנה כו' דחייב משום ממנ"פ קרבן אלמא דלא דמי לספק ממזר דהוא בודאי מותר אף היכא דאיכא ממנפ"ש. באמת תמוה בשבועות שם כיון דלכתחילה מותר לכנוס בשביל השני מדין ס"ט ברה"ר טהור, ואיך יתחייב קרבן על זה, ולהכי מפרש הרמב"ם בפי"א מהל' שגגות דסתם הדבר ולא פירש ברה"ר, דבאמת מיירי ברה"י דס"ל דאין הנזיר מגלח עליו ואי"ח על ביאת מקדש. וכן דייקתי מזה באחיעזר סי' א' אות ב'. ומצאתי אח"כ שכ"כ בס' אור שמח. אולם בודאי הדין דין אמת דס"ט ברה"ר ספיקו טהור גם לשי' הרמב"ם מצד הספק דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם. מ"מ לענין איסור טומאת אהל אם נימא דהוא מצד שנטמא כיון דספיקו טהור ברה"ר י"ל דאין כאן איסור. וכן תפס הצל"ח בברכות די"ט לגבי מדלגין היינו ע"ג ארונות שהק' דהא אפילו אי נימא דהוי ספק השקול טהור בר"ה וממילא אין כאן איסור טומאה ואין דבריו מוכרחים. דאפשר דיש בזה צד איסור אע"פ שלא נטמא כמש"כ לעיל

ח. ומש"כ כת"ר ע"ד המנח"ח שכ' דלפירש"י דהותרה לגבי קרובים טומאת כהנים, דאם הי' שם מת קרוב באותו אוהל יש בזה דין מרבה בשעורים. והעיר ע"ז דלא דמי דהתם במרבה בשעורים בשבת או יו"ט כל חד מותר ורק הרבוי אסור, משא"כ בזה דלהרחוק אסור ולהקרוב מותר אין שייך בזה דין מרבה בשעורים, דבריו נכונים. ולא אבין