אחיעזר חלק חלק ג קלה

מתני רע"ק היא, והא במשנה שם בכלאים פ"ז אר"י מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם מקדיש דבר שא"ש, ומבואר דגם לרע"ק לוקה עכ"פ משום זורע אף שאינו נאסר. וכבר הרגישו מזה בגליון הש"ס לירושלמי שם ובמנחת חנוך מ' רצ"ח, ובשו"ת נודע בשערים מהדו"ת חיו"ד כ' דלהכי לקי משום דלא גרע מזורע כלאי זרעים, אבל באמת ז"א דהתם אינו נאסר כלל והאיסור רק משום זורע משא"כ בכה"כ דנאסר וכל שנתמעט מדין איסור לפי שאינו כרמך מה"ט לא ילקה ג"כ. גם דוחק לחלק דשאני שביעית דרק הפירות הוי הפקר והשדה גופה לא אפקרה כדאי' בנדרים מ"ב, דמ"מ כיון דנתמעט מכרמך לענין איסור כ"כ יתמעט לענין מלקות. ומוכרח דלא תלי זב"ז (ושי' היראים דלר' יאשי' לא בעי' ג' מינים, רק לחייב הזורע אבל הכלאים נאסרים בלא זריעת ג' מינים, נראה דאינו תלוי זב"ז גם להיפך, וכן היא שיטת הרמב"ם פ"ה מהל' כלאים ה"ז ועיין בכ"מ שם ובסוף פ"ח דלא כהרא"ש יעו"ש)

ב. ומש"כ כת"ר לדחות הוכחה זו ממתני' דמכות דמשכח"ל בתבואת ששית שנכנסה לשביעית דאם הי' עונת המעשרות דהיינו הבאת שליש בששית אין בה קדושת שביעית ומ"מ לגבי עבודת השדה דהוי בשביעית לוקה עכ"ד, באמת אין מלקות רק בזורע, ולמ"ד דחורש בשביעית לוקה ונימא דמתני' אתי' כוותי' יעוי' במהרש"א ובשעה"מ, מ"מ הא לא משכח"ל מלקות רק בחורש וזורע בשביעית ולפני שביעית הא לא לקי וגם בעיקר הדין אם משכח"ל שאין בו קדושה לפי שהביא שליש בששית מותר גם בעבודה בשביעית וכמש"כ התו' בר"ה י"ב ד"ה מנהג שביעית בשמינית גבי תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה דלהכי איצטריך קרא דבחריש ובקציר תשבות דאי מהכא הו"א דהא דנוהג בה מנהג שביעית בשמינית היינו דקדושת שביעית נוהגת בהם דאסירא בסחורה וחייבין בביעור ושאר דיני פירות שביעית, אבל לחרוש ולקצור ולעדור אותה תבואה לא הייתי אוסר דדבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפי' לצורך פירות שביעית להכי איצטריך ההוא קרא עכ"ל התוס', וה"ה להיפך, כמו שמשוה הרמב"ם בפ"ד מה' שמיטה ה"ט ובכ"מ שם וראיתי במנחת חנוך שכ"כ לדבר פשוט דמותר בעבודה ולא אבין מש"כ בציון ירושלים בירושלמי פ"ז דכלאים לתרץ דאם נשתייר לאחר שביעית ממילא נאסר, הא הפירות יש בהן קדושת שביעיה גם אח"כ. ולפי הנראה בכונתו מה שיתגדל במוצאי שביעית ואז לא יהי' הפקר ויהיו נאסרים, אבל במשנתנו דמיירי בזורע ביו"ט, ובפרט לפמש"כ השעה"מ דמיירי ביו"ט של ר"ה ויתגדל בשנת השביעית גם אחר השביעית הרי הן הפקר כפירות שביעית

ג. ומש"כ מעכ"ת דלשי' הר"ש דבמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו מה ששלו קידש וכ"פ הרמב"ם, מש"ה לוקה, משא"כ לשי' התוס' דגם שלו אינו נאסר ולא הוי כלאים כלל אינו לוקה סברתו נכונה, אלא דלהך מתני' דאיירי בשביעית לא יספיק זה, דהא הוי הפקר ולא קידש כלל ואין שם שום כלאים ומהכ"ת ילקה גם לשי' הר"ש, מ"מ י"ל דהר"ש לשיטתו דגם בשביעית אין הזמורות הפקר והגפנים נאסרים אם הוסיפו מאתים, דבאמת יש בזה דין כלאים ורק מה שאינו שלו אינו נאסר, ולהכי גם בשביעית לוקה משום הגפנים. ובזה י"ל מה שתמה בתורעק"א בכלאים פ"ז על מש"כ ההפלאה בכתובות ד' פ' דגם העצים מותרים וכ' דנעלם ממנו ד' הר"ש, ולפ"ז י"ל דדוקא לשי' הר"ש דיש בזה דין כלאים דשלו נאסר להכי הגפנים נאסרים במסכך בשלו, משא"כ לשי' התוס' דאף שלו אינו נאסר ואין בזה דין כלאים כלל, שפיר כ' ההפלאה דגם העצים מותרים, אלא שההפלאה מדייק זה מל' הרמב"ם ובד' הרמב"ם מפורש דשלו מיהא נאסר דלא כשי' התוס'

ד. משה"ק ידידי רומעכ"ת, בברכות ד"כ שוא"ת שאני ופירש"י שם דאין בקרובים ובמת מצוה לאו דלא יטמא כלל דא"כ יקשה בנזיר ד' מ"ח דאיצטריך קרא לרע"ק בנזיר וכה"ג דטמא למת מצוה דהו"א דחמירי, דהא כיון דאין לאו כלל בכל אחד, לא בכה"ג ולא בנזיר, במת מצוה, מהכ"ת הו"א בכה"ג ונזיר ביחד חמירי כיון דאין לאו כלל, יפה תמה. ולכאורה אפ"ל דפליגי בזה ר"ע ורי"ש, דרי"ש ס"ל דאין כאן לאו כלל, להכי אמר כיון דשרי רחמנא מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. ורע"ק ס"ל דדחוי'. אבל מסוגיית הגמ' ומדרש"י ותוס' מבואר דקאי לרע"ק, ומ"מ פירש"י דאין לאו כלל וצ"ל דבודאי כונת רש"י במת מצוה הותרה ולא דחוי', וכ"כ המנח"ח ושאני משאר עשה דוחה ל"ת, וא"כ באמת אין חילוק דכמו דבדחוי' הו"א דב' לאוין חמירי ולא נדחו, כמו כן בהותרה מחמת מצות מ"מ או קרובים הו"א היכא דחמירי קדושתו ע"י ב' קדושות בכה"ג לא הותרו הלאוין ולהכי איצטריך קרא דגם בכה"ג ונזיר דאיכא ב' לאוין הותרו מחמת מ"ע בקרובים או מ"מ

והנה מה ששנה רש"י מפי' התו"ס בתירוצו דשאני כהנים שאינם שוים בכל ונזיר דאיתנייהו בשאלה לפיכך דוחה עשה ול"ת. וכן גרס הרמב"ן כתוס' בדהג"מ דעשה דוחה ל"ת ועשה בנזיר משום דישנו בשאלה ובכה"ג משום דאינו שוה בכל איפשר דרש"י ס"ל דלפי סתמת הגמ' בב"מ ד"ל דאין עשה דולתו"ע בטומאת כהנים וכמש"כ התוס' ביבמות ד"ה דעשה דמצורע אלימא משום דגדול השלום, משא"כ בשארי מ"ע אינו דוחה ל"ת ועשה, וביותר י"ל בשיטת רש"י דס"ל דאי נימא דדחי ל"ת וע' בכה"ג ונזיר קרא למ"ל דדוחה, ובשי' התוס' כ' השאג"א בשו"ת החדשות דלהכי איצטריך קרא משום דלא הוי בעידנא ובשי' רש"י י"ל כמוש"כ הנמוק"י בב"מ (שם) לגבי אבידה בכה"ג הוי בעדנא וקרא למ"ל דמטמא ולהכי איצטריך הכתוב לומר דהותרה לגמרי. ומה שתמהו התוס' דבכל עשה דוחה ל"ת נמי נימא הכי, בפשוטו הלא בכל עשה דול"ת היינו הבא במקרה שלא כתוב בתורה, משא"כ בזה הלא בפירוש אמרה תורה שמטמא וגם בכלאים בציצית כתבו התוס' במנחות ד"מ דהותרה

אלא דמלשון הרמב"ן בתורת האדם דמפרש בכונת רש"י דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כמו בקרובים וכה"ג לאו דיחוי' הוא, ומדמה הרמב"ן ליבום דעשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דיחוי, דבמקום יבום ליכא לאו, וכן לא גמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת שיש בו כרת מעבודה בשבת משום דהוי דבר שבכלל ויצא מן הכלל וליתא לאו בהאי. [ובאמת דברי הרמב"ן צ"ב דלא דמי ליבום דהתם אי אפשר בלא איסור דאשת אח דמצותו בכך וזהו מצות יבום ואי אפשר בענין אחר, משא"כ במת מצוה דהוא חיוב קבורה דמוטל על כל אדם מישראל, אם לא נמצא אחר לקוברו, ואם אירע שהי' כה"ג ונזיר מותר ומחויב לטמאות, אבל דין מת מצוה הא משכח"ל בישראל וכן מש"כ בעבודה דדחי שבת דיצא מן הכלל וליתא לאו בהכי צ"ע, דהא ביבמות ד"ה: מבואר דניליף מתמיד שכן תדיר וכו' ומבואר דמצד דחי' הוא רק דהא עשה אלימתא דדוחה ל"ת שיש בו כרת, והתוס' בברכות שם כ' דתמיד הוי דחוי', והמנח"ח תמה מיומא דמבואר דהותרה, וכן נראה מל' הגמ' דיבמות ד' ל"ב: שבת לכל נאמרה כשהותרה במקדש הותרה וכו' מ"מ אין סתירה מד"ה, דגם כלאים בציצית י"ל דהותרה כמש"כ התוס' במנחות ד"מ, מ"מ ילפינן מיני' דעשה דוחה ל"ת ומתמיד הוי ילפינן ג"כ דעשה דל"ת שיב"כ אלא דהוי תדיר, מ"מ תמיד גופא הוי הותרה. ואולי גם כונת הרמב"ן