אחיעזר חלק חלק ג קלב

ובמנחת חנוך בהל' בכור כתב דמפורש בחולין קל"ה דבשותפות הקדש ליכא, ובאמת אינו מפורש שם כן: רק מסברא ידעינן: דכמו בנכרי פטור דילפינן מבישראל כמ"כ הקדש ילפינן מישראל, כמבואר בבכורות י"ד בתוד"ה קדושת דמים ודמי לנכרי דשותפות פוטר, מ"מ י"ל דבשותפות הקדש דאי אפשר לחול עליו רק קדושת דמים כמש"כ רש"י בקדושין ז' ובזבחים י"ב, ובקדושת דמים הוי שותפות גמורה ולהכי פטורה מבכורה, משא"כ בקדוה"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ואין בזה רק בעלים אחד, והו"א דבכה"ג חייבים במעשר בהמה וא"ש. בענין הנ"ל כ"ב כסלו תרפ"ו

משה"ק בשם אלופי ומיודעי הגאון מאוה"ג מהר"ח זצ"ל האבד"ק בריסק, בב"ק ד' י"ג בשלמים שהזיקו דגובה מבשרן ואינו גובה נגד האימורין, והא פרה שהזיקה גובה מולדה דחד גופא הוא והא לפני זריקה אין באימורין מעילה ומהכ"ת לא יתחייב בכולו. ותירץ עפי"ד קצוה"ח בסי' ת"ו שהקשה דהא שלמים אסורים בהנאה ועכצ"ל משום דבידו להתיר הבשר לאחר זריקה אבל באימוריהן שאין בו היתר שוב לא הוי רעהו משום איסוה"נ אף שאין בו מעילה עכ"ד. יפה העיר, אלא דאין זה מספיק לשי' הראשונים דאיסוה"נ יש לו בעלים וחייב בנזקיו, ועוד יקשה לשי' רש"י בב"ק ד' י"ג והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בקדושין ד' נ"ג דלאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכי, א"כ יקשה קושית הקצוה"ח הא מחיים אסורים בהנאה ולאח"ש וזריקה אינו בעליו. ואף דיש לו אח"כ היתר אכילה מ"מ לא הוי בעלים דמשולחן גבוה קא זכי ואם קדש האשה אינה מקודשת והא דגובה מבשרם משום דנתחייב מדין רעהו הניזק גובה מגופו לאכול הבשר וכמו דקיי"ל דשותפים נינהו, או די"ל דהשעבוד לא פקע מגופו, אבל אי נימא דאין לו דין בעלים מצד איסוה"נ מחיים ולאחר זריקה ג"כ לא הוי בעליו א"כ אין בו דין רעהו כלל, וצ"ל לשיטתם דאיה"נ יש לו בעלים. ובעיקר קושית הגר"ח זצ"ל נראה דס"ל לר' אבא דאימורין הוי ממון גבוה מחיים, אע"פ שאין בו מעילה, מ"מ לא הוי ממונו, רק ממון גבוה ולא דמי לפרה שהזיקה דגובה מולדה דנתחייבו, משא"כ באימורין דחלק האמורין לא נתחייב מדין רעהו. ועיין במלבושי יו"ט ח"ב ח' חו"מ ס"א שהרגיש בזה ופלפל עם הגאון ר' אליעזר משה האבד"ק פינסק יעו"ש. סימן

ס"ג

[א] ע"ד הרמב"ם בפ"ד מה' תרומות ה"ג שפ' דכלך אצל יפות מהני לשי' הה"מ דס"ל להרמב"ם דניחותא דמצוה מהני וסמך על סוגיא דקדושין ד' נ"ב וכ"כ הגר"א ביו"ד ס' של"א [והאחרונים פלפלו בזה לפי דרכם יעוי' בקצוה"ח סי' רס"ג ובישועות יעקוב חאו"ח סי' ת"ט ונ"ל לחדש בזה ע"פ המבואר בירושלמי פ"ק דתרומות והובא במל"מ שם מכאן ולהבא נעשית תרומה ולא למפרע, והמעיין בירושלמי יראה דטעמא משום דמה שמקיים הבעה"ב לומר כלך אצל יפות הוי כהפרשה ע"י מחשבתו שרוצה ומקיים הפרשת השליח וכן בקטן שתרם וגדול מקיים דמהני מחשבתו, יעוי' בירושלמי שם [ועיין בנתיבות סי' קפ"ב דאף דאין שליחות לקטן מ"מ באומר מה שיפריש הקטן יהי' תרומה לא יגרע מהאומר אם ירדו גשמים יעו"ש ובגוף השליחות ע"י הקטן לא מהני משום דהא לא חשב ע"ז, ועי' במקנה בפיחת או הוסיף עשרה, ובודאי לפי האמת אין בשליחות משום מחשבת המשלח שלא חשב להפריש רק שהשליח יתרום ואין זה מחשבה, ועי' בערכין ד"ה בתוס' במתכוין לומר תרומה עכ"פ כ"ז בעצם השליחות, אבל מה שמקיים אח"כ המשלח את השליחות מהני דבזה מגלה מחשבתו שרוצה בהפרשת השליח, זהו שיטת הירושלמי]. ובודאי נראה שאין הבבלי מחולק בסברת הירושלמי אלא מדקתני סתם תרומתו תרומה מבואר דהוי תרומה למפרע ולא להבא, וכן הרמב"ם שסתם הדין ולא פירש תרומתו תרומה להבא, מבואר דס"ל דתרומתו תרומה מצד הפרשת השליח, ולהכי תמהו עליו מה שהשמיט אוקימתא דשוי' שליח, ונראה דכיון דגם א"נ דשיל"מ ל"ה יאוש עכ"פ תרומתו תרומה להבא מצד מחשבת המשלח שאמר כלך אצל יפות, להכי ס"ל להרמב"ם דמהני ג"כ למפרע מצד הפרשת השליח, וטעמא דמילתא הוא משום דשאני תרומה דגם כ"ז שלא הורמו קיי"ל להלכה דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי, ובאתא ליד כהן בטבלייהו זכי בהמתנות וכמבואר בב"ב ד' קכ"ג ובחולין ק"ל דחלק השבט פתוך בכל חטה וחטה וכמש"כ הר"ן בנדרים פ"ד ובסוכה דל"ה, ונמצא דהפרשת תרומה הוא בגדר חלוקת השותפים שהתורה זכתה להבעלים להפריש ולחלק כפי שירצה, אבל עצם הממון מעורב בתחלה, ולהכי גם אם נפלו לו טבלים מאבי אמו כהן זכה וא"צ ליתן לכהן התרומה משום דכבר זכה אבי אמו ואע"פ שלא הופרש אז ואפשר שהכרי יפטר ע"י אחר כדין תורם משלו על של חבירו, מ"מ אח"כ שהופרש מטבלים הנ"ל בכגון זה אמרינן ברירה דהוברר הדבר למפרע שזהו חלק הכהן, וכבר זכה בו אבי אמו

[ב] וגדולה מזה דעת התויו"ט בפ"ג דגיטין בדעת הרמב"ם דמהני הפרשה על מה שכבר נאכל, ועי' בשעה"מ בה' תרומות שהתפלא ע"ז דא"כ כל אכילת טבל הוה התראת ספק שמא יפריש וגם דחהו מדעת הרמב"ם

והנה בודאי לענין איסור לתקן איסור טבל למפרע לא מהני [רק בחלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ויש בזה ענין ברירה בדרבנן ועי' בט"ז סי' שכ"ד] דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ל"ש רק לענין ממון השבט אבל לא לענין איסור, וכ"ז שלא נתקדש בקדושת תרומה איכא איסור טבל לגבי', יעוין בקדושין ד' נ"ד דקא אתי לידו בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי ולהכי נותן במתנה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' מע"ש הט"ז דמע"ש בטיבלייהו נותן במתנה, ועי' בכ"מ בשם הר"י קורקוס, דאע"ג דהרמב"ם פ' דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, וסובר רבנו דוקא להאי מילתא אמר לא כמו שהורמו דמי, דע"כ ל"א ר"מ מע"ש ממון גבוה רק לכשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לד' הוא יליף וקרא לאחר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ"ל. ולמש"כ יובן החילוק בפשיטות דשי' הרמב"ם דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין הוא רק לענין ממון, אבל לענין איסור לא, וע"כ בטיבלייהו ליכא קדושת מעשר

[ג] ויעוין במכות ד' כ' הב"ע כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי, מבואר שם גם לענין איסור לא תאכל בשעריך דבעי ראיית החומה מהני גם היכא שראה החומה בטיבלייהו, וי"ל כיון דאין זה איסור עצמיות דמעשר בטיבלייהו רק שהוא תנאי בחיוב דלא תוכל לאכול בשעריך שאינו חייב רק משראה פני החומה מהני ראיית החומה בטבלייהו ג"כ, והריטב"א הרגיש בזה וכתב דל"א מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי רק להחמיר, דאל"כ לא יתחייב לעולם משום טבל יעו"ש, וכונתו דלענין איסור הוא רק להחמיר כמו בקדושין נ"ב ובמכות שם, אבל לא להקל, אולם לענין דין ממון אין נפ"מ. ובכל אופן אמרינן מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי, וברמב"ם לא מצאתי מפורש הדין בפ"ב מה' מע"ש דגם באתי בטיבלייהו לחומה לוקה לכשיצאו מחומה משום לאו דלא תוכל לאכול בשעריך רק לענין