אחיעזר חלק חלק ג קלא

כממון דמי, א"כ כל זמן שהשור הנסקל קיים בבית שומר אין בו גורם לממון כלל להך לישנא דבאיתא בעינא ל"א דהגל"מ כמ"ד, וא"כ איך אנו מקימים בו וגונב מבית האיש. אך לפמש"כ בקדשים שחייב באחריותן לכו"ע הוי גורם לממון משום שכבר בא לידי חיוב, א"ש, דהא גם בשומר החיוב בא משעת פשיעה שנתחייב השור סקילה, אלא דכ"ז שהוא בעינא הרי הוא פוטר א"ע מחיוב זה בטענת הש"ל ומשנגנב מבית שומר החיוב הקודם חוזר וניעור, ודמי שפיר לקדשים שחייב באחריותן וליתא בעינא דלר"ש כממון דמי. ועי' באחיעזר חיו"ד סי' ס"ז

ובדהר"מ שפסק דהגונב קדשים קלים פטור מכפל חי' כת"ר דעל הבשר הוי אינו ברשותו כיון דמחוסר הקרבה ולהכי פ' ג"כ דהמוכר עו"ש לא עשה ולא כלום כר' אושעי', וכה"ג כתב הצל"ח בפסחים שם לתרץ ד' הרמב"ם, דאביי ור' אושעי' פליגי בזה. אלא דמפשטות הסוגיא בזבחים דקי"ד דקדשים קלים ואליבא דריוה"ג משמע דהוי ברשותו ג"כ, דאל"כ אמאי יכול לאוסרו, עי' בחולין דף מ' בתוד"ה רבוצה, דמבואר דדמי להקדש וא"י לאסור דבר שאינו ברשותו, אם לא דנימא דהסוגיא קאי אליבא דאביי, והרמב"ם שפ' כר' אושעי' להכי השמיט בין נעבד לאחר שהקדיש דלא משכח"ל. ואכתי קשה הברייתא לר' אושעי'

גם גוף הסברא אינה מבוארת כל צרכה, דאמאי הוי הבשר אינו ברשותו הא בידו להקריב, גם לפי מאי דמקשה רבא בתמורה שם מבכור מוכרין אותו תם חי, וס"ל דאף בזמן המקדש אית להו לכהנים זכי' בגווייהו, אכתי קשה אמאי מוכרין אותו תם חי הא הוה אינו ברשותו

ולפי דרכו י"ל לפי שי' רש"י דחלק הישראל לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכי', א"כ אין ביד הבעלים למכור דהא מחיים אסור בהנאה כדין שלמים, יעוי' בקצוה"ח סי' ת"ו, אלא דלהכי מחויב בנזקין משום כיון דאית לי' היתר לאחר זמן חשוב בעלים ואין זה איה"נ וכדמבואר בבכורות די"א בפטר חמור, וכ"ז רק לענין דין רעהו וכי"ב גם מחיים חשוב רעהו כיון דאית לי' היתר, אבל למוכרו אינו יכול דהוי דשב"ל דעכשיו אין לו היתר רק לאחר זריקה והקטרה וניהו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כתבתי במק"א דמדהתוס' בנזיר ד' י"ב, גם מדהר"מ מוכח דהא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי היינו דל"ה דשבלב"ל וחל התרומה לכשיתלשו, אבל קודם זה א"א להתרומה לחול, ובזה חלוקין דין בידו במדשלב"ל לר"מ, וכיון דאין המכירה חלה רק לאח"כ לאחר הזריקה והקטרה ואז כי קא זכי משולחן גבוה קא זכי

ועוד דגם לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הוא רק באופן דלכשיבוא לעולם יהי' ברשותו משא"כ בזה דלכשיבוא לעולם לא יהי' שלו כלל, ולהכי אינו חל המכירה גם על הבשר [ואולי פליגי בזה אביי ורב אושעי' אי לאחר שחיטה הוה ממון בעלים במחלוקת רש"י ותוס']. אך לשי' התוס' דחלק הבעלים גם לאחר שחיטה הוי שלו, א"כ שפיר מצי להקנות דהוי בידו (אבל אכתי קשה דפסול אתנן א"א להיות דאין הקנין נתפס רק לאחר שחיטה וזריקה והקטרה ואיזה פסול יש בזה) אבל באמת מאי דפשיט להקצוה"ח דהמוכר עו"ש להתכפר בה אחר אף לריוה"ג לא עשה ולא כלום, וכת"ר כתב ג"כ מטעם דהכפרה של אימורין הוא ממון גבוה ועל הבשר אינו ברשותו מצד חסרון הקרבה

, ובס' תפארת צבי כתב ג"כ בפשיטות דלהכי א"י למכור ולהתכפר לכו"ע לפי דהאימורין ממון גבוה כמבואר בב"ק י"ג שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן, ולפי"ז גם לאביי א"י למכור להתכפר לריוה"ג רק הבשר היינו אכילת הבשר יכול למכור ולא יותר. והא דמקשה דברייתא לא מצי לאוקמי כריוה"ג דקתני המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, היינו דמשמע אף הבשר א"י למכור

אבל הנני מסופק בזה. דלפ"ז בכופר בקדשים קלים לריוה"ג א"צ לשלם החומש רק מערך הבשר ולא מהאמורין דהוא ממון גבוה והוה כהקדש והדיוט שותפים בזה, ועל מה שכפר של הדיוט חייב ועל של הקדש פטור וז"א במשמע ולא עוד אלא שלא מצינו בד' הראשונים דשלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן רק בתם לפי שמשלם מגופו ואפשר דס"ל דבמועד דמשלם מן העלי' גובה מבשרם נגד האימורין או משאר נכסיו, ואע"ג דהא דמי' לשני שוורים שהזיקו ואינו ראוי לגבות רק עבור חלק המתיר של הבשר ולא עבור האימורין, דאטו בשר אזיק אימורין לא אזיק

ונראה לשיטתם דס"ל דבקדשים קלים דהוי ממון בעלים, לפי דנתרבה מגזיה"כ הוי לגמרי ממון בעלים ורעהו קרינן בו בכולו, דעולה לריח נחוח לשמו והבשר ניתר בו לאכל, אלא שישנן עליו מצות הקרבה ושארי דברים, כמו שיש בחולין מצות מתנות כהונה (אפ"ה אין לפטור ע"ז חלק המזיק לפי שהוא שייך לכהנים לאחר שחיטה) ולהכי אין החיובים מונעים חשיבות ממון הבעלים, ודוקא בתם דמ"מ כיון דאימורין לגבוה סלקי ולא גרע משני שוורים תמים שהזיקו שנאבד אחד מהם דאינו גובה מן השני לפי דמשלם מגופו ומה שנאבד מפסיד, ולהכי מאי דסלקי לגבוה לא גרע מנאבד דאינו משלם ג"כ, אבל אין בזה מצד רעהו דרעהו חשוב בכולו, אבל מ"מ אפ"ל דרק לגבי דיני חיובים חשיב רעהו, אבל למכור אינו יכול משום חלק האימורין דהוי של גבוה, שו"מ בשו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חחו"מ סי' א' שהעיר בזה וכתב שמחיים לא הוי ממון גבוה כלל ולהכי ביכלתו למכור לאחר להתכפר בו. אולם ביש"ש בב"ק מפורש דגם במועד דינו כתם ואינו גובה מבשר נגד אימורין. וע"ע בלשון הר"ח בב"ק ד' י"ג דכתב דיכול לומר לו המזיק תרי שותפי אנן בהא תורא ומשמע דאימורין הוי ממון גבוה מחיים

ובס' מלבושי יו"ט שם הביא ראי' דאיכא מ"ד דס"ל דאף האימורין הוי ממון בעלים מחיים לריוה"ג מהא דאמרינן בבכורות ד' נ"ג דפריך שם לענין מעשר במוקדשין פשיטא ומשני בקדשים קלים לריוה"ג כו' ס"ד לעשרן קמ"ל משום דיהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש, אלמא דס"ל דקדשים קלים מחיים הוי כלו ממון בעלים, דאי ס"ד דאימורין הוי ממון גבוה א"כ למה לי קרא למעוטי קדשים קלים ממעשר תיפ"ל דמעשר בהמה אינה גם בשותפות ישראל ומכש"כ בשותפות הקדש, אעכצ"ל דס"ל דקדשים קלים הוי כלו ממון בעלים מחיים ולא זכה גבוה באימורין אלא לאחר זריקה יעו"ש

ונראה ליישב, דבאמת בקדשי מזבח כל הקרבן הוא של הבעלים כמו שאמרו בב"ק דף ע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, אלא מ"מ מקשה הש"ס שפיר מוקדשין לאו דידי' נינהו, משום כיון דהוי ממון גבוה ואין שום מצות מעשר על הקדש ממילא נפטר, אבל לריוה"ג דס"ל בקדשים קלים דהוי ממון בעלים יש עליו מצות מעשר אף דאימורין הוי ממון גבוה, ולא דמי לשאר שותפים ששניהם הם הבעלים ובזה נפטרו ממעשר, משא"כ בזה דאין בעלים אחר אף על אימורין רק שהוא ממון גבוה לא נפטר עי"ז דהא מצינו כיוצא בזה, ביורשים בתפוסת הבית אף דהוי ממון של שותפים, מ"מ כיון דרשות מורישם עליהם חייב וה"נ כיון דרשות הבעלים על הקרבן חייב. ויש לחלק דהתם ילפינן מגזיה"כ דיורשים חייבין, אבל מצד הסברא י"ל דשותפים פטורין הוא דוקא שיש על זה שני בעלים אע"ג דבבכור נראה דשותפות הקדש פוטר כמו בנכרי.