אחיעזר חלק חלק ג יב

אח"כ מחויב בהשבתה, וכ"כ התוס' בפסחים דכ"ח דלר"ש אסור באכילה מלפני זמנו משום דלא הוי דרך השבתה, וכיון דגם. לריוה"ג אחרי הביטול מחויב בהשבתה, אינו מבטל בהביטול מ"ע דתשביתו, ורק דמבטלו בלבו כשיושב בביהמ"ד ולכשיבא יסיק תחת תבשילו ומקיים מ"ע דתשביתו, ושפיר הקשה השאג"א דהא אפ"ל דהברייתא אתי כריוה"ג. ואולי אפ"ל דמלשון הברייתא נראה דביו"ט מבטלו בלבו והא באמת מחויב לריוה"ג עוד בהשבתה מן התורה ועליו להסיק תחת תבשילו ביו"ט דהא עבר בכל רגע על בל יראה, ואפילו אם מבטלו הא מחויב לקיים עוד מ"ע דתשביתו ולהסיקו תחת תבשילו, דהא לריוה"ג דס"ל דמותר בהנאה שרי לטלטל וכמש"כ המגן אברהם בסי' תמ"ו ס"ק ג' דבשעה ה' דאסור באכילה ומותר בהנאה מותר לטלטלו, דדמי לנבילה שנתנבלה בשבת דמותר בטלטול דחזי להשליכה לכלבים, ודוקא פירות טבל או חלבים שאינו עומד לכך, ובחמץ דעומד לשריפה שרי בטלטול יעוי"ש וה"נ לריוה"ג דשרי בטלטול א"כ הו"ל לבער ולהסיקו תחת תבשילו מיד ועכצ"ל דלאחר זמן אסורו מהני ביטול וביטול גופא הוי השבתה, כמש"ל, ומשני דמבטל קודם שתחמיץ דאין עליו חיוב השבתה כ"ז כתבתי לישב לשי' הרמב"ן דגם לריוה"ג מהני ביטול אפילו אם נימא דביטול מדין הפקר ונתמעט מקרא דלך ולא מצד תשביתו, אבל לרש"י דס"ל דביטול הוא מצד דין תשביתו יקשה קושית השאג"א דלוקמי כריוה"ג ומבטלו בלבו ומקים בזה מ"ע דהשבתה. וצ"ל משום דלא רצה לשנוי כיחידאה וע"י בצל"ח מש"כ בזה

ב) והשאג"א שם כתב וכיון דהא דמהני ביטול מתורת הפקר נגע בה מסתבר לי דבחמץ של אחרים וקבל עליו אחריות דעובר עליו הנפקד בבל יראה דלא מהני ביטול בחמץ זה שאינו שלו ובכל התורה כולה גורם לממון לאו כממון דמי אפי' לר"ש היכא דאיתי' בעינא, וא"כ אהא מילתא דחייבי' רחמנא משום גורם לממון ל"ש בזה בטול והפקר. והנה בודאי הדין דין אמת וכ"כ המקו"ח מסברא, אבל בפשוטו נראה דאפי' לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי ואפילו להך לישנא דבאיתא בעינא גם כן לר"ש גורל"מ כממון דמי ולא איצטריך קרא לדידי' מ"מ בודאי הא אין הנפקד יכול למכור של אחרים דאין בכח הגול"מ להוציא מיד בעל הממון ממש ורק לענין דיני שמירה ואונאה וכופל ודו"ה חשוב גול"מ דשם בעלים עליו לענין החיובים אבל לא להוציא החפץ מידי בעליו ע"י מכירה או הפקר, ויעוי' בקצוה"ח סי' שפ"ו שתמה ע"ד הפנ"י בב"ק ס"ו שכתב דלר"ש קדשים שחייב באחריותן בר מכירה דאיך ימכור הנפקד מה שאינו שלו [ומה שהביא שם דרש"י בב"מ דנ"ו דלכשהוממה בר מכירה היא משום דליתא בעינא, משא"כ באיתא בעינא דל"א דהגל"מ כממון דמי כתבתי במקו"א דאין סברא אפילו בליתא בעינא שיהא בני מכירה הן כיון שאינו שלו, אולם מה שפירש"י דקדשים שהוממו בני מכירה הן הוא משום דכוונת רש"י דהקדש מתחלל בין דרך חלול בין דרך מקח וכמבואר בסוכה מ' וע"י חלות המכירה תצא לחולין וזה שייך אפילו לרבנן דר"ש דס"ל דדהגל"מ לאו כממון דמי וז"פ]. ותמיהני ע"ד השאג"א דמבואר בדבריו בסי' פ"ג ובכמה מקומות דלר"ש מהני הפקר בחמץ שקבל עליו אחריות, וגם לא אדע מה שתלה השאג"א דין זה אי מהני ביטול בחמץ שקבל עליו אחריות בשי' רש"י ותוס' אי ביטול מהני מטעם הפקר דבודאי לשי' רש"י דס"ל דבטול מדאורייתא מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו מ"מ הא בודאי גם לרש"י לאחר זמן אסורו לא מצי מבטל כדמבואר בגמ' משום דאינו ברשותו, ומכש"כ באינו שלו ורק שקבל עליו אחריות, ורק דלשי' רש"י י"ל דע"י בטול מקיים מ"ע דתשביתו שצותה התורה להשביתו בלב, ולשי' התוס' בטול מטעם הפקר וע"י הבטול יציל מחיוב דב"י והשבתה לפי שאתה רואה של אחרים, אבל אופן השבתה בלב גם לשי' רש"י הוא רק באופן שיכול להפקירו והוא ג"כ דין הפקר ולהכי באינו ברשותו ואינו שלו אין ביכלתו לבטל ופשוט דגם לשי' רש"י בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות אין לו בטול

והשאג"א הביא ראי' לזה דלא מהני ביטול מקו"ח דר"י דאין בעור חמץ אלא שריפה ואמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל וקשה הא אפשר לתקן ע"י ביטול לפירש"י דשלא בשעת בעורו היינו קודם זמן איסורו אע"כ דאיכא גוונא דלא סגי לי' בבטול ומאי ניהו חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות דלא מהני ביטול, וכן ה"ר משוחט הפסח על החמץ שלוקה לר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה והוי התראת ספק שמא בטלו בלב ואעפ"י דלר"ש לא מהני ביטול בלב לפני זמנו דכיון דמותר בהנאה והוה ברשותו ל"ש סברת הר"ן מ"מ הפקר גמור מהני, אלא ע"כ דמיירי בחמץ שקבל עליו אחריות דלא מהני ביטול

ג) והנה ראיות הגאון שאג"א אינן מכריחות דמה שהקשה מר"י דסופו להקל דהא יבטלנו לשי' רש"י לפני זמן איסורו וע"כ דבקיבל עליו אחריות מיירי, עדיין קשה דיפררו ויזרנו לרוח דבודאי מהני שלא לעבור בבל יראה כמש"כ השאג"א בסי' פ"ג בעצמו וכ"כ המקו"ח [ומשה"ק השאג"א בתוך הדבור לשי' רש"י דבשעת בעורו השבתתו בכ"ד היינו לאחר זמן איסורו מפסחים ה' דקאמר ש"מ אין ביעור חמץ אלא שרפה דהא בשעת בעורו השבתתו בכ"ד נראה בפשיטות לשי' רש"י דס"ל דתשביתו הוי בטול וע"כ דהיינו לפני זמן איסורו דלאחר ז"א לא מהני בטול ממילא דק"ו מנותר ילפינן ג"כ על תשביתו שהשבתה היכא שלא ביטל היא בשריפה אולם לפי הו"א דיום ראשון היינו ביו"ט וע"כ דתשביתו אין זה בטול דלאחר ז"א לא מהני בטול ותשביתו ביו"ט ועל זה ילפינן הקו"ח דהוא בשריפה וממילא דגם לשי' רש"י הוה זמן בעורו בשריפה ופשוט]. אולם המקו"ח יצא לדון בדבר חדש דהא דר"י מצריך שריפה דאטו גרע פירור ומטיל לים מבטול גרידא משום דר"י סובר דחמץ בעי שריפה אף שבטלו דאע"פ שבטלו מ"מ הרי הוא כשאר איסוה"נ דבעי שריפה וה"נ חמץ גמרינן לר"י מנותר שיהא מצותו בשריפה, דאלת"ה א"כ כששרף החמץ אחר הבטול יהא אפרו אסור דהא בסוף תמורה כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דנעשה מצותו והא אחר הביטול אינו מחויב עוד בשריפה אלא ודאי דבטול אינו מועיל רק שלא יעבור על בל יראה ותשביתו, אבל מ"מ חזר הדין להיות נידון כשאר איסוה"נ דלר"י בעינן שריפה ולרבנן שארי השבתות פירור וכו' דהוי כמו קבורה, ומסיק אח"כ לדינא דגם לרבנן דקיי"ל כוותייהו מ"מ אחר בטול בעי קבורה כמו שארי אסוה"נ ומה"ט אמרינן בב"ק צ"ח דהכל מצווין עליו לבערו כמו בכלאי הכרם ונותר, יעוי"ש

ולדעתי הדברים תמוהים לדינא דהא קיי"ל דחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות דעושה לו מחיצה והא גם חמץ של נכרי אסור בהנאה בתוך הפסח ולבעי שריפה כמו לאחר ביטול, דנהי דבל יראה ותשביתו אין כאן מ"מ הוי כשארי איסוה"נ דמצותן בשריפה, וכן בחמץ של הקדש בפסחים כ"ט נראה דאין מצות שריפה בשל הקדש דהוי איסוה"נ. ועי' בנובי"ק סי' ט"ו שכ' דבשרפת קדשים ותרומה טמאה אינו חל על בעל ההקדש או התרומה לבד, רק כל מי ששורף מקיים המצוה, ורק בחמץ חיוב רמי על הבעלים, ונראה דבכל איסוה"נ מצות שרפה בכל אדם, כמו קדשים ותרומה טמאה ולהכי כיון שבטלו ואין בזה תשביתו על הבעלים ורק שאסור בהנאה ומצותו בשרפה הרי כל מי שיש בידו עליו החיוב לשרפו. אלא דבאמת לא מצינו