אחיעזר חלק חלק ג קכה

אול[א]ם מ"ש די"ל דאיצטריך קרא דבה לאביי בחבורה למ"ד מקלקל בחבורה חייב כ"ז הוא לפלפולא, אבל פשטות הסוגיא דכריתות די"ט הוא דקרא דבה לאביי משכח"ל בלהגבי' את התלוש וחתך את המחובר, וכן בשבת דע"ג דמבואר שם דנתכוין להגבי' את התלוש פטור לכו"ע מצד מתעסק ואביי ורבא פליגי אם פטור דמתעסק הוי גם בלחתוך את התלוש, וקשה דהא גם בלא זה הוי דבר שאינו מתכוין דמותר ובשבת גם לר"י פטור משום דבעי' מלאכת מחשבת כדאיתא בשבת דמ"א, וגם באופן דהוי פס"ר כ' התוס' ביומא דל"ד דאאמד"ר, וא"כ היכא דנתכוין רק להגבי' וחתך את המחובר דבודאי הוי דשא"מ ומותר לכו"ע למאי איצטריך לפטור דמתעסק וצ"ע

והנה המג"ש בשבת דע"ה כ' אופן אחר לבאר החילוק בין מתעסק לאינו מתכוין, דבמתעסק הרי נתכוין למלאכה זו היינו להגבי' ולחתוך אלא שטעה ונתחלף לו החפץ אבל מ"מ הרי נתכוין לפעולה זו, ואינו מתכוין הוא היכא דנתכוין למעשה זה ונעשית ממילא גם מלאכה אחרת יעוי"ש. וכן נראה מפשטות דהג"מ דמתעסק ודשא"מ ענינים נפרדים הם דהרי לא הזכירו בזה פלוגתא דר"ש ור"י וגם לא הוזכר ענין פס"ר במתעסק, הרי שגדריהם שונים. אמנם הר"ן בפ' גה"נ גבי ריחא מילתא מרכיב אהדדי דשא"מ ומתעסק יעוי"ש וכ"נ מד' הריטב"א ביומא דל"ד שהוכיח מהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה טעמא דנהנה הא לאו הכי פטור לר"ש משום דשא"מ בשאר איסורין דומיא דשבת יעוי"ש. ולד' הר"ן בע"כ צ"ל דדשא"מ ופס"ר באיסורי שבת אסור מן התורה, אבל לשי' התוס' ביומא דל"ד דאאמד"ר בע"כ צ"ל דמתעסק ל"ה דשא"מ כמו שמחלק המג"ש

ולשי' הרמב"ם למש"כ להלן דס"ל דדשא"מ ופס"ר לענין שבת אאמד"ר ג"כ צ"ל דמתעסק ל"ה דשא"מ. וי"ל בזה ד' הרמב"ם שכ' בפ"י מה' מעילה הל' א' דלא מעל עד שיפגום בהקדש בשו"פ באותו דבר עצמו שנהנה בו ויתכוין ליהנות ויפגום ויהנה כאחת, ובהגהות הגאון מוה"ר מאיר אויערבאך ז"ל בסוף הטורי אבן תמה ע"ז דהרי מפורש בפסחים דל"ג דבמעילה הוי אינו מתכוין כמתכוין שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין והתחמם בגיזי עולה מעל. ולמש"כ י"ל דהאי אינו מתכוין דפסחים היינו מתעסק כדמפורש שם בסוגיא, ואע"ג דנקט לישנא דאינו מתכוין בכ"ז הכונה למתעסק דאיתרבי משגגה כמו שפירש"י שם, אבל אינו מתכוין ממש למאי דקיי"ל כר"ש גם במעילה ליכא אף בגוונא דהוי פס"ר, דפס"ר בהנאה מותר כמ"ש הר"ן בפגה"נ שהבאנו וכמש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' מאכ"א בהנאה הבאה לאדם בע"כ דבלא נתכוין שרי, ומדסתם הדברים מוכח דשרי גם היכא דהוי פס"ר, ולזה כיון הרמב"ם במש"כ עד שיתכוין ליהנות דאם הוא בגדר אינו מתכוין שרי

ונסתר מחמת זה מה שתי' הגאון מוהר"מ אויערבאך שם קו' הטו"א על שי' הר"ן דפס"ר בהנאה מותר מהא דהנודר מן המעין לא יטבול בו בימות החמה דהא התם נמי לא מכוין לה ואפ"ה אסור בימות החמה דנהנה, ותי' דבמקומות דהוו כהקדש אסור שאינו מתכוין כמתכוין כדאיתא בפסחים דל"ג, ולפי הנ"ל הא הגמ' דפסחים איירי במתעסק ולא בדשא"מ, אלא דלשי' הר"ן שפיר משני דהא הר"ן בפגה"נ מרכיב אהדדי דשא"מ ומתעסק כמש"ל. ובעיקר תירוצו כתבתי במק"א דהא מעין הוי מחובר ומכיון דאין מעילה במחובר ל"ש בי' נמי הא דעשה שאינו מתכוין כמתכוין ויעוי' באחיעזר חיו"ד סי' י"ח וסי' נ' מש"כ בענין זה. סימן נ"ח תרמ"ז לרב אחד בענין שין דבוקה ובנקלף האות

בתפלין

[א] זה ימים מספר הגיעני מכתבו, ומה שהעיר בד' הגרעק"א והישועות יעקב שאין לעשות שין דבוקה מד' המהרש"א במנחות דל"ה בד"ה טולה עליהם דמבואר בד' המהרש"א שכ' דאי לא דהשין של ראש הוי הלמ"מ פסול משום שאין הבית רואה שהשין מפסיק בין בית לאויר ואם נעשה השין מקמטי הבית א"כ הוי שפיר רואה את האויר

כבר העיר מד' המהרש"א בס' בית אל להגאון מוה"ר ארי' ליבוש נאטאנזאן ובאמת גוף ד' המהרש"א תמוהים, דאטו אם גם שין דבוקה כשר מ"מ הא גם שין מקמטי העור כשר, וא"כ אם היינו פוסלים מצד שאין הבית רואה את האויר, הוי אמרינן דדוקא אם השין הוא מקמטי העור כשר והא אין הלכה מפורשת דשין דבוקה כשר אלא דדיינינן מצד דדבק חבור, אבל מ"מ פסול משום שאין הבית רואה את האויר

הנה בגוף הדבר תמהתי על הסופרים שהמנהג בידיהם לעשות שין דבוקה נגד הכרעת האחרונים, וכבר דנתי בדבר זה אשתקד בתשובה להגאון מאור הגולה מו"ה יצחק אלחנן זצלה"ה לרגל איזה ערעור שהי' מחו"ל על סופר אחד מעירנו

ומדברי הגאון ר' עקיבא איגר אין חשש רק א"נ דדבק ל"ה חבור, א"כ לדידן שאנו סומכים על סה"ת דדבק הוי חבור, וע"כ נוהגים להקל רק בשין דבוקה, אך בישועות יעקב כ' דאף אי דבק הוי חבור מ"מ לא מהני שין דבוקה, דכל היכא דבעינן שיהי' השין על הבית ממש לא מהני דבק חבור, ורק היכא דהפסול מצד ב' זכרונות ל"ה פסול דע"י דבק לא חשוב ב' זכרונות מ"מ גם שלם ממש לא הוי יעוי"ש בס' ל"ב בתשו' נכדו

הגז"ל

[ב] ובתשו' חסד לאברהם חאו"ח סי' ה' הביא ראי' מסוגיא דגיטין ד' כ' דאם תוחב אותיות של כסף ע"ג לוח הוי כתב וכמש"כ המג"א באו"ח סי' ש"מ והיינו מדאמרינן התם בשטר שיחרור של עבד "אבל לא בכתב שעל גבי כיפה ואנדוכתרי" ופירש"י שם ואם רקמו עליהם אותיות הגט אינו גט לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו תחובין ע"כ, אלמא דאי לאו דאינו קבוע הוי כתב, ומה"ט היכא שהוא נדבק ותחוב מכל עבריו הוי כתב. ומ"מ מסיק שם להלכה דאף לשי' הסוברים דהדבק חשוב חבור מ"מ פסול בזה דבעינן שיהי' השין עשוי מעצמות הבית ואף שנתחברה השין לבית לא חשיב כאילו נעשית מעצם הבית

ובתשו' אמרי אש פי' דברי המג"א שהביא ראי' מד' הגמ' גיטין שם דכתב שתוחבין ע"ג בגד הוי כתב, ותמוה לכאורה דהא מבואר שם בגמ' עבד שיצא בכתב שע"ג טבלא ופנקס יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי', ומבואר דלא הוי כתב (יעוי' במחה"ש שם). וביאר בכונתו דהביא ראי' ממאי דפריך הגמ' ורמינהו עבד שיצא בכתב שע"ג טבלא ופנקס יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי, דלמה הביא הסיפא דברייתא, אלא דלכאורה ל"ק מגיטין אשיחרור דאפשר דלא ס"ל להך ברייתא גזי"ש דלה לה דאינה מוסכמת כ"כ וכמבואר בט"ז יו"ד סי' רס"ז אלא מסיפא דכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי דלא יצא לחירות, וע"כ משום דלא הוה כתב המועיל בגט ול"ה