אחיעזר חלק חלק ג קכד

שנמנו במשנה שם, ואם כן הוא יתיישב בזה שפיר מה דלא משני בכריתות במתעסק בשאר איסורים, דהא משני שם גם לאביי ולדידי' לא משכח"ל בשאר איסורים

ועפ"י הנחה זו תחוזק סברת הפנ"י, דמדאוקמי אביי קרא דבה בשבת דוקא אף דקרא סתמא כתיב למעט בכה"ת והי' מוכרח מזה דממעט אף בנתכוין לחתוך בהיתר ולא רק להגביה, ע"כ דס"ל דכיון דקרא כתיב גבי מאחת מהנה דילפי' מיני' חילוק מלאכות לשבת לענין שבת דוקא איירי. וע"ז לא פליג גם רבא אלא דס"ל דאף דלענין שבת קאי והתם משכח"ל בנתכוין להגביה את התלוש מ"מ גם נתכוין לחתוך התלוש הוי מתעסק ומכיון שכן דמיעוטא דבה קאי לענין שבת שפיר מוכח דאף בנתכוין לאותו דבר דנעשית מחשבתו ג"כ פטור מתעסק דהיתירא, דבנתכוין לדבר אחר ולא נעשית מחשבתו ידעינן כבר ממיעוטא דמלאכת מחשבת, ומיני' נשמע דה"ה בשאר איסורים מתעסק דהיתירא פטור לרבא, דהא גם בשבת אין הפטור דמלאכת מחשבת גורם, דרק מה שהוא מטעם מלאכת מחשבת ל"ש בשאר איסורים אבל מה שהוא מצד מתעסק בהיתר יש לפטור גם בשאר איסורים

אלא דכ"ז רק למאן דס"ל מקלקל בחבורה והבערה פטור, אבל למדס"ל דמקב"ח והבערה חייב דלא בעי' בהו מלאכת מחשבת שפיר י"ל דקרא דבה דמיירי בשבת ממעט גם בשגגת חפץ דלא איתעביד מחשבתו ואפ"ה איצטריך לפטור מתעסק דהיתירא בחובל ומבעיר דמקלקל חייב בהו ול"ב מלאכת מחשבת ואם הי' מתכוין לחבול בזה וחבל באחר חייב ולהכי איצטריך קרא דבה לפטור מתעסק דהיתירא גם בחובל ומבעיר, ודוקא בשגגת חפץ

ומעתה גם הוכחת התו' מיתורא דקרא דבה אליבא דאביי ורבא דפלוגתייהו איירי בנתכוין לאותו חפץ עצמו, אין זה הוכחה רק אי ס"ל דמקב"ח והבערה פטור, משא"כ למאן דמחייב אזדא ראייתם מיתורא דקרא דמוקמינן מיעוטא בדמסתבר דהיינו במתעסק בשגגת חפץ

ועפ"ז יתיישב משה"ק דאיך יפרנס רבא משנתנו דתינוקת דלפ"ז י"ל דשנויא דהגמ' דכריתות אתי כמ"ד דמקב"ח חייב ואיירי שנתכוין לאותו תינוק עצמו כסבור שזהו שנולד בשבת, ולמ"ד מקב"ח חייב איצטריך קרא דבה למעט מתעסק דחובל ומבעיר בשגגת חפץ אבל כה"ג דאיתעבידא מחשבתו חייב וכנ"ל

וגם יתיישב בזה משה"ק מהך דפסחים דהשוחט ונמצאת טרפה בסתר פטור דלשי' התוס' הוי מתעסק דהיתירא ואף בגלוי יפטור, משום דלמ"ד מקב"ח חייב גם התוס' מודו דלא מפטר רק מתעסק בשגגת חפץ

והרמב"ם דפי' דמקב"ח פטור ולפ"ז גם מתעסק דהיתירא באותו חפץ עצמו צ"ל פטור, ואעפ"כ הביא משנתנו דתינוקת הוא משום דלא ס"ל מיעוטא דמלאכת מחשבת דלדידי' אביי ורבא פליגי אדשמואל ופסק כוותייהו ולא כשמואל בפ"א מה' שבת ה"י ועיי"ש בלח"מ, וע"כ מוקי פטור דבה בדמסתבר דהיינו במתעסק בחפץ אחר. והכא דנתכוין לאותו תינוק עצמו כסבור שזהו שנולד בשבת חייב

ח. עוד י"ל בישוב הקושיא לרבא איך יפרנס משנתנו דתינוקת עפ"י הנחה זו, דהא דרבא ס"ל דמתעסק דהיתירא אף שנתכוין לשום חתיכה פטור הוא משום דיש לו הכרח ע"ז, דלולא זאת מהיכ"ת נאמר דבה ממעט אף מתעסק כזה היכא דמצי לאוקמי במסתברא במתעסק שלא נתכוין לשום חתיכה, דהא בלא קרא דבה הוי ילפי' מחלבים ועריות ובחלב כסבור רוק הוא ובלעו חייב

ואת אשר אחזה אני עפ"מ שהוכחתי לעיל דלאביי לא משכח"ל בשאר איסורים מתעסק, או למש"כ הפנ"י דכיון דמקרא דמאחת מהנה ילפי' חילוק מלאכות מיני' ידעינן דמיעוטא דבה בשבת מיירי, וע"ז קשה לאביי דהא באמת בנתכוין להגביה את התלוש היינו שלא נתכוין לשום מלאכה הוי דבר שאינו מתכוין, ובשבת דבעי' מלאכת מחשבת גם ר"י מודה דדשא"מ מותר. ומצאתי שהמג"ש בחי' לשבת דע"ה תמה בזה ותי' וז"ל דלרש"י קרא דבה אתי אפי' אי הוי פסיק רישי' דכה"ג לא מיקרי דשא"מ דפ"ר הוי כמתכוין דהא חייבין עלי' לכ"ע קמ"ל דאפ"ה פטור דהוי מתעסק וכו'. אלא דקשה ע"ז מד' התוס' ביומא ל"ד דכ' דדשא"מ לגבי שבת גם בפס"ר אינו אלא מדרבנן גם אליבא דר"י. ומה דמבואר בשבת דקל"ג היינו באיסור צרעת דהוי ככל שאר איסורים דמה"ת אסור דשא"מ (ויעוי' שבת דק"ג והא אביי ורבא וכו', וצ"ל דמשמע לי' דגם מדרבנן מותר). ולפ"ז קשה כיון דמיעוט דבה בשבת מיירי איך אפ"ל דממעט מתעסק דאביי שנתכוין להגביה את התלוש דהא לא נתכוין לשום חתיכה כלל

אך י"ל עפמשה"ק התוס' ביומא שם דהא בכריתות ד"כ מבואר דלמ"ד דשא"מ אסור חייב חטאת בשבת בנתכוין לכבות העליונות וכו'. אולם יש לתרץ דלפי המבואר בגמ' שם דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב משום דל"ב בחבורה מלאכת מחשבת א"כ ה"ה למ"ד דשא"מ אסור בשארי איסורים מה"ת ורק בשבת נתמעט מטעם מלאכת מחשבת בחבורה למ"ד מקלקל בחבורה חייב ול"ב מלאכת מחשבת הוי ככל האיסורים דאסור מה"ת, וה"ה הבערה למ"ד מקלקל בהבערה חייב. וא"ש דהגמ' בכריתות דקאי שם למ"ד מקלקל בהבערה חייב, חייב חטאת בדשא"מ למ"ד דאסור מה"ת בשאר איסורים דלא עדיף הבערה בשבת משאר איסורים

ויתיישב בזה ד' הרמב"ם בפ"ז מה' שגגות הי"ב שכ' החותה גחלים בשבת שהוא מכבה את העליונות ומדליק את התחתונות אם נתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתים, ומוכח דבנתכוין לכבות והובערו מאליהן אינו חייב אלא אחת, ולכאו' הא התו' בכריתות שם בד"ה ס"ל הכריחו דהוי פס"ר ופטורו הוא לא משום דשא"מ אלא משום משאצל"ג, ומכיון דהר"מ פ' בהל' זו עצמה דמשאצ"ל חייבין עלי' ליחייב שתים גם בהובערו מאליהן. ולפמשנ"ת א"ש דבגמ' דכריתות הא מיירי למ"ד מקלקל בהבערה חייב ולדידי' ליכא למפטר מטעם דשא"מ כיון דהוי פס"ר דחייב מה"ת גם לגבי שבת היכא דל"ב מלאכת מחשבת וע"כ הפטור הוא רק מטעם משאצל"ג כמש"כ התו'. אבל למאי דקיי"ל דמקלקל בהבערה פטור ובעי' מלאכת מחשבת א"כ גם בדשא"מ ופס"ר אינו חייב מה"ת כמו בכל איסורי שבת, ושפיר פ' הרמב"ם דאינו חייב שתים אלא בנתכוין לכבות ולהבעיר, דבלא"ה מיפטר מטעם דשא"מ

ולפי המתבאר למ"ד מקלקל בחובל ומבעיר חייב הוי חיוב פס"ר דידהו מה"ת כשאר איסורים שבתורה ולהכי שפיר איצטריך מיעוטא דבה בשבת לאביי בחובל ומבעיר. אבל למ"ד מקב"ח והבערה פטור בהכרח דאף נתכוין לחתוך את התלוש פטור דלהגביה קרא למ"ל דהא חיוב דפס"ר אינו אלא מדרבנן

ועפ"ז אפ"ל דרבא דס"ל דמקלקל בחבורה פטור מודה דלתנא דס"ל מקב"ח חייב אין ללמוד ממיעוטא דבה רק מתעסק דאביי בלהגביה את התלוש. ותתישב יפה משנתנו דתינוקת לרבא דאתי כמ"ד דמקב"ח חייב, ואליבי' גם רבא מודה דמתעסק דנתמעט הוא במסתבר היינו שלא נתכוין לשום חתיכה, ובתינוקת הא מכוין לשם חתיכה ולהכי חייב. וכן יתישב בזה הא דהשוחט ונמצאת טרפה בסתר פטור הא בגלוי חייב דאתי כמ"ד דמקב"ח חייב ואליבי' היכא דמכוין לשום חתיכה חייב.