אחיעזר חלק חלק ג קכ

אבר שהנת"ב לא מהני כיון דל"ש בזה ענין פשטה. ולכאו' יש לדייק מד' הר"מ שכ' ספט"ו מה' מעה"ק הל"ג הדין באומר בהמה זו חצי' עולה וחצי' שלמים דקדושה ואינה קריבה אלא תרעה כר"י כמבואר בכ"מ שם, ובפ"ב דתמורה הל"ד כ' הדין דהאומר הר"ז תמורת עולה ושלמים דבריו קימים לא הביא הדין המבואר בברייתא דתמורה דכ"ו באומר בהמה זו חצי' תמורת עולה וחצי' תמורת שלמים דתרעה כחכמים דר"מ, וי"ל דס"ל דאין חידוש בזה דלמאי דקיי"ל דאין תמורה חלה על אבר שהנת"ב ואף חצי' לא מהני כיון דלא חלה תמורת עולה מתחילה מטעם פשטה דלא מהני בתמורה א"כ ודאי הוא דתרעה

ואיך שיהי' בשי' הרמב"ם בחצי' אבל לד' התוס' דמפורש שם בתי' השני בתמורה דכ"ו דלר"י חלוק חציו מאבר שהנשמה תלוי' בו תקשה ההתוספתא בחצי' קודש וחצי' חול דאינה עושה תמורה, וק' מ"ט הא בחצי' כו"ע מודו. וצ"ל בשי' התוס' שכ' דבחצי' מודו ולר"מ שם בחצי' תמורת עולה וחצי' תמורת שלמים כולה תקרב עולה היינו כיון דעל חצי חל ופשטה קדושה בכולה, אבל בחצי' קדש וחצי' חול שאי אפשר להתפשט קדוה"ג על הקדושה שאין קדושה חלה על קדושה בכה"ג באמת אין תמורה גם על חצי בהמה וכמש"כ בהשמטות שם. אם כי באומר בהמת חולין זו תחול תחת חצי הקדש חל, שאני התם דהא מתפיס בקרבן אלא שמתפיס בחצי' ולא דמי לאברים, אבל אי אפשר שיחול חצי תמורה על בהמת חולין שאא"פ שתתפשט הקדושה בכולה ותהי' חצי תמורה. ואם שמד' הגמ' בתמורה דכ"ו לר"מ דס"ל בחצי תמורת עולה דכולה עולה אין הכרח. רק דכיון דחל חצי תמורה ממילא אמרינן פשטה, אבל מ"מ אפשר דגם היכא דלא תתפשט הקדושה בכולה הוי חצי תמורה, אך מסברא י"ל דס"ל להתוס' דע"ז אמרינן בודאי דדמי למעשר דאין מעשר לחצאין וה"נ אא"פ שיהי' חצי תמורה, ולהכי בחצי' קדש וחצי' חול דמיירי בשני שותפין שהקדיש אחד חציו וחזר ולקח חצי' דלשי' התוס' בגיטין דמ"ג חלה עלה קדוה"ג מ"מ אא"פ להתפיס בתמורה על חצי חול משום דאא"פ להתפשט

ואפ"ל דחצי' קודש וחצי' חול אינה עושה תמורה משום דהוי כשותפין וכמ"ש בתוספתא דתמורה פ"א דשותפים אינם עושים תמורה. ונראה דבבהמת חולין שלהם אינם עושים תמורה, וה"נ היכא דהוי שותף עם ההקדש הוי כבהמת שותפין

וראיתי בקרית ספר להמבי"ט שכ' בהא דחצי' קדש וחצי' חול דאינה עושה ולא נעשית תמורה דהוא משום דבעי' בהמה שלמה וחצי' לא מהני, ובעינן בהמה דחולין שלימה כבהמה דהקדש שלימה ולא חצי בהמה דחולין או דקדש וכדאמרי' לעיל גבי אברין ועוברין עכ"ד

ע"ד השגתו עמש"כ באחיעזר חיו"ד סי' כ"ה אות ט' לחדש דהא דאין בכח הבעלים להקדיש את הקרבן קדושה אחרת הוא לא משום שאינו שלו, דבאמת לענין להקדישו הי' שלו כדאמרי' מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, ורק דהוי גזה"כ מקרא דלא יקדיש איש אותו דאינו רשאי לשנותו לקדושה אחרת, ולהכי אפי' לריה"ג דקדשים קלים הוי ממון בעלים גם לשאר מילי ג"כ אין חלה קדושה אחרת משום דאין משנין כדמוכח בגמ' בכורות נ"ג דמקשה מוקדשין פשיטא דלאו דידי' נינהו ומשני בקק"ל ואליבא דריה"ג דהוי ממון בעלים וסד"א ליעשרו קמ"ל דלא והוא מקרא דיהי' קדש דכתיב גבי מעשר ומקשי תו בגמ' שם טעמא דכתב רחמנא יהי' קדש הא לאו הכי הו"א חיילא וכו' מאי היא דתנן אחד קדשי מזבח וכו' אין משנין אותה מקדושה לקדושה, הרי דמשום דאין משנין לא חיילא גם לריה"ג דהוי שלו. והק' ע"ז דהא בגמ' משני דהכא דכל בהמה למעשר קיימא אע"ג דאקדשה לא פקע איסורא דמעשר מינה לענין לא ימכר ולא יגאל אי לאו קרא דיהי' קדש וא"כ מאי מקשי מוקדשין לאו דידי' הוא והוצרך לאוקמי כריה"ג הא גם לרבנן הוי חל קדושת מעשר אם נימא דכל קדשים הוי ממונו של בעל הקרבן לענין זה כיון דגבי מעשר רשאי לשנות משום דכל בהמה למעשר קיימא

ולכאו' הי' אפ"ל דלפי הס"ד דגמ' הי' ס"ל דגם במעשר שייך הא דאין משנין מקדושה לקדושה ולהכי מקשה פשיטא, ולפי המסקנא דבמעשר ל"ש אין משנין אה"נ דאי לאו קרא דיהי' קדש הוי חלה קדושת מעשר גם בקדשי קדשים ולזה איצטריך לאשמועינן דאינו נוהג במוקדשין גם בק"ק. והי' מיושב בזה מה שהביא הרמב"ם בפ"ו מה' בכורות ה"ב דמעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין אף אם נימא דהרמב"ם לא ס"ל להלכה כריה"ג שנסתפקו המפרשים בשיטתו ועי' בלח"מ שם שנתעורר בזה, ולפ"ז הי' א"ש דלפי המסקנא קאי גם בקדשי קדשים, אולם בפיה"מ כ' הרמב"ם דמוקדשין דמתני' דבכורות היינו קק"ל ואליבא דריה"ג

אולם באמת נראה דמאי דמקשה הגמ' מוקדשין לאו דידי' נינהו היינו לא משום דאין חל עליו קדושת מעשר ע"י הבעלים אלא דאין שייך על הקרבן חיוב מעשר כיון שאינו שלו, דאף אם נימא דלענין להקדישו קדושה אחרת הוי שלו כמו לענין תמורה וכמש"ש באחיעזר, מ"מ בודאי דאין הקרבן שייך בחיוב מעשר ועל ההקדש בודאי דליכא דין חיוב מעשר, וע"כ גם לפי המסקנא דל"ש כאן אין משנין מ"מ הוצרך לאוקמי אליבא דריה"ג ולדידי' בודאי הקרבן שייך בחיוב ממעשר מצד הבעלים דהוי ממונו

מה שתמה מעכ"ת עמש"כ ב"אחיעזר" חיו"ד סי' ז' בנידון באומר בגמר זביחה הוא עובדה שתאסר מיד מתחלת השחיטה מדין מחשבין מעבודה לעבודה, הלא רש"י בעצמו כ' בחולין ד"מ, באומר איני רוצה לעבוד ע"ז בשחיטה זו שבכה"ג אינה נאסרת, עכ"ד. בפשוטו נראה דהא ילפינן חוץ מפנים, וכמו דבפנים דמחשב מעבודה לעבודה, אע"פ שמתנה על אחרי כן, וגם אם יאמר בפירוש שאינו רוצה בפגולו כעת, אם מחשב בתחלת השחיטה שיחשב בסוף השחיטה, ועכשיו אינו רוצה לחשוב, מ"מ נראה דהוי פיגול, וכן בע"ז, ומאי נפ"מ יש בדבר שאם אמר שאינו רוצה כעת מ"מ הא מחשב שיחשוב אח"כ. ולא אדע מנין למעכ"ת לחלק בזה, ופירש"י אפ"ל כדי שלא לומר הוכיח סופו על תחלתו, כמו שהרגיש כת"ר, וצ"ל דרש"י לא ס"ל כמש"כ התוס' בזבחים ד"ו דגם בסימן אחד מהני שיחשוב על סוף הסימן, ושיהי' שייך בזה מחשבין מעבודה לעבודה, ולשי' התוס' צ"ל שחושב רק בגמר הזביחה, ולרש"י דוחק לפרש כן דהלשון באומר בגמר זביחה הוא עובדה משמע דבתחלת השחיטה אומר כן

אלא שיש להק' לשי' התוס' אי נימא דמיירי שאומר בשעת גמר הזביחה א"כ הוי שוחט בע"מ כמבואר בע"ז דנ"א דשוחט בע"מ פטור, אולם לפי המסקנא הא מסיק דדוקא מחוסר אבר פסול, ויש להעיר דהא ע"י שחיטת רוב סימן אחד כמאן דמנחי בדקולא הריאה והוי מחוסר אבר בפנים דפסול. וי"ל דהא לא קיי"ל כר"ל דשחיטת סימן א' לא הוי כמאן דמנחי בדקולא, ובגמר זביחה הוא עובדה היינו בגמר רוב הסימן השני, דלפני שחיטת הרוב לא הוי כמאן דמנחי בדקולא,*