אחיעזר חלק חלק ג קיט

ב"ה ג' ניסן, "עזרתך"

(ד) ומה שהשיג עמ"ש באחיעזר יו"ד סי' מ"ז אות ו' בדברי התוס' ע"ז ס"ג ע"א מה שחילקו בין אתנן למעילה דלבתר שהפקיעו חז"ל לקנין מעות א"כ אין כאן סמיכות דעת, אלא דמכיון דאיכא מי שפרע סמכי דעתי' שלא יחזור משום איסור דמי שפרע, ובאתנן דהוי כמקח שנעשה באיסור דליכא מי שפרע שוב אין סמיכות דעת. וכתב לחלק משארי מקח שנעשים באיסור, דהתם המקח גופא עבירה, משא"כ באתנן דאיסורא דעביד עבד, יפה העיר. וכבר העירני ח"א בזה, אולם אין הדברים מוכרחים, דהא עכ"פ הפסיקה הי' באיסור ובכה"ג ליכא מי שפרע. וע' באו"ת סי' כ"ח ס"ק ד' מה שהקשה שם באתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דכיון דמחויב לצאת ידי שמים הוי אתנן וה"נ הא איכא מי שפרע, ומה שתירץ שם, והנראה מדבריו דבאתנן איכא מי שפרע אולם בישועות יעקב בקו"א מהל' פסח מבנו הגאון מו"ה מרדכי זאב ז"ל, תמה על האו"ת דהרי במקח הנעשה באיסור ליתא במי שפרע, ובאתנן ליכא מי שפרע כלל, עי"ש, ונראה דדעת התומים דאין זה מקח שנעשה באיסור, כמו שמחלק כת"ר

ומה שהעיר עוד דבמקום דכותבים את השטר דלא קנה כמבואר בקדושין כ"ו משום דלא סמכי דעתייהו, אע"פ שיש בזה מי שפרע לפי"ד כמה ראשונים, נראה דדוקא בקנין מעות במטלטלין. דחכמים הפקיעו הקנין, מ"מ לגבי מי שפרע השאירו (כמש"כ הרי"ף דקנה במקצת לגבי מי שפרע דלהכי רשאי להשתמש) ולגבי מי שפרע סמכי דעתי' דשארית ישראל לא יעשו עולה, משא"כ במקום שכותבים את השטר דלא קנה הוא מחמת דלא סמכי דעתי' בקרקע בלי שטר, וע"כ אף דאיכא מי שפרע רוצה דוקא בשטר במקום שכותבים את השטר, ולא סמיך דעתי' על המי שפרע, וע"ע בעמודי אור סי' ק"ו שכ' דסמיכת דעת על שארית ישראל לא יעשו עולה במחלוקת היא שנוי, ושי' הרמב"ם דאין סומכים על זה. ויש לי עוד הרהורי דברים בענין זה, אבל טרדותי רבו כעת וההכרח

לקצר

(ה) ע"ד הערתו במש"כ ע"ד הרמב"ן בריש חולין דספק טומאה ברה"ר לא מהני בקדשים משום דבעי שימור: דקשה מסוטה דכ"ט ומפסחים י"ט ומשבת ט"ז וחולין ט' דס"ט ברה"ר טהור וכן אין בו דעת לישאל טהור, וע"ז תי' בפסחים י"ט דכיון דהספק הוא על המחט והמחט טהור ממילא אין ספק על בשר קדשים, יפה העיר, וכן כתבתי באחיעזר חאה"ע סי' א' אות ד' יעוי"ש, אולם על הא דסוטה דכ"ט והבשר אשר יגע בכל טמא דספק טמא יאכל היינו בע"כ דיש ספק במטמא, דאם המטמא טהור מספק ל"ש והבשר אשר יגע בספק טמא דהא אין כאן מטמא כלל. ובריש נדה כתבו דבאין בו דעת לישאל היינו גם בזב וזבה, ובספק זב הרי הוא גוף הספק כמו שנתבאר באחיעזר שם דבספיקו עומד, ואם נגע קדשים בספק מטמא באופן שאין בו דעת לישאל הרי לא שמר את הקדשים דמאי נפ"מ אם הי' ספק שנגע או שנגע והספק במטמא הרי לא שמר את הקדשים בנגיעתו בספק מטמא, ובכה"ג בודאי יקשה דהא אין כאן שימור, וכן מחולין ד"ט שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות של תרומה דהוי ספק בנגיעה וכן בצלוחית שם דלא הוי שימור כמשה"ק שם

ועמש"כ בסי' כ"ט דאין גירות לחצאין, להעיר מד' הרשב"א יבמות דע"א דשאני הכא גבי מל ולא טבל דכבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שא"צ אלא טבילה הרי דשייך גירות לחצאין, בודאי כונת הרשב"א דלהכי איצטריך קרא דאינו אוכל בפסח, אבל לפי המסקנא בודאי אין גירות לחצאין ולענין דיני עריות הוי נכרי. וראיתי באור שמח בפי"ג מה' איסו"ב שכ' ג"כ דמילה וטבילה הוי כשני דברים המתירים זא"ז וכמו שמדמה ביבמות קי"ד לענין חליצה ורקיקה, וכ' ג"כ דלהכי איצטריך בס"פ הערל לרע"ק קרא דתושב ושכיר שמל ולא טבל דאע"ג דמילה מעלה במקצת, וכמו שחיטה דמקדשא ללחם בלא זריקה וכמו רקיקה דפוסל, וסד"א דלא מקרי בן נכר ויאכל בפסח קמ"ל יעו"ש, ולא הביא שזהו תירוץ הרשב"א, אבל כ"ז לפי ההו"א ולפי המסקנא אין חילוק ובודאי דמילה בלא טבילה הוי נכרי לכל הדינים, וזה פשוט, ורק בעבד יש דינים מיוחדים שיצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא. סימן נ"ו ד' אדר תרפ"ו לרב גאון

אחד

(א) ע"ד אשר העירני בלכתנו יחד לשוח בקריניצא עמש"כ באחיעזר סי' מ"ד ע"ד הר"מ בה' תמורה בהמה חצי' קדש וחצי' חול אינה עושה ולא נעשית תמורה והוא מהתוספתא, דאיך משכח"ל חצי' קודש וחצי' חול דהא פשטה קדושה בכולה, ואי בשני שותפין הא לא קדיש רק קדושת דמים ופשיטא דאינה עושה תמורה כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' תמורה הי"ג. ותמה מעכ"ת ע"ז דהא מבואר בתמורה די"א דגם בחד אבר קדוש קדוה"ג. באמת מפורש בקדושין ד"ז ובשאר מקומות דבהמה של שני שותפין הוי קדושת דמים ופירש"י בקדושין ד"ז דתמכר שלא במום שלא הזכיר רעי' וע"כ צ"ל לפירש"י דשאני מקדיש אבר אחד כיון דבידו להקדיש כל הבהמה קדוש קדוה"ג משא"כ בשני שותפין דאין בידו להקדיש כל הבהמה אינו קדוש אלא קדושת דמים. אולם בתוס' גיטין דמ"ג שהקשו דלמ"ל הקדישה ותירצו דאפשר ברעי' מבואר דצריכה מום לפדות, ואפשר דכונת התוס' דכשלקחה דחזי להקדישה כולה חלה עלי' קדושת הגוף משום מיגו אלא דלא אמרינן פשטה כמש"כ באחיעזר שם. (ועי' בתמורה ד"י בהא דקדושה חלה על עוברין דמקשה מכיצד מערימין ומשני בקדושת דמים ופירש"י שם דנמכר שלא במום, והתוס' כ' דהוא עצמו קדוש אח"כ ממילא קדוה"ג לכשיולד. ובשי' רש"י נראה דכיון דבשעת ההקדש לא חלה קדוה"ג משום מיגו גם אח"כ אי אפשר שתחול, ולשי' התוס' לכשיולד דחזי לקדוה"ג קדוש מאליו קדוה"ג משום מיגו, וה"נ כשלקחה חלה קדוה"ג מאלי', ויש לחלק. אולם אם נימא דלפירש"י לא חלה אח"כ משום מיגו קדוה"ג יקשה איך חלה קדוה"ג על קדו"ד, ועכצ"ל דשאני עובר דא"א שתחול עליו קדוה"ג משא"כ בשני שותפין דאפשר שתחול קדוה"ג ע"י שיקדיש

השותף

) (ב) מה שהעיר ידידי הדר"ג בד' הר"מ בחצי' תמורה וחצי' מעשר דשי' הרמב"ם בתמורה באבר שהנשמה תלוי' בו דפשטה קדושה בכולה כמש"כ התוס' בתמורה דכ"ו ולהכי שייך חלות התמורה בחצי, אבל בחצי' קודש וחצי' חול אי אפשר להתפשט. הנה הכ"מ בפ"א מה' תמורה הט"ז כ' בד' הר"מ דהלכה כת"ק. ולפי פשטות הסוגיא די"א הא מיקדש קדשי הב"ע בדבר שהנשמה תלוי' בו, מבואר דלת"ק אף בדבר שהנת"ב לא פשטה. ואע"ג דהגמ' קאי למ"ד דאין קדושה חלה על עוברין ומוקי לה כר"י ולמ"ד קדושה חלה על עוברין לא צריכי להכי, מ"מ נראה מד' הגמ' דלא נחלקו בדין אבר שהנת"ב ולכאורה יש לדקדק מל' הרמב"ם בהל' ט"ז כיצד הממיר רגלה של בהמה זו או ידה, והוסיף על לשון המשנה "ידה", ונראה דלדיוקא אתי דדוקא באבר שאין הנת"ב דלא פשטה לא מהני, אבל באבר שהנת"ב דפשטה מהני דאל"כ הול"ל גם "לבה" אלא דאין לדייק כ"כ, דהא כתב או הממיר בהמה זו תחת ידה או רגלה של זו, והא התם בודאי גם בממיר תחת