אחיעזר חלק חלק ג יא

אחיעזר חלק שלישי סימן א' בענין חמץ

א) השאגת ארי' בסימן ע"ז הוכיח דביטול מטעם הפקר כשי' התוס' ועפ"ד הר"ן דלהכי מהני בטול בלב וגם דליבטל וליהוי כעפרא דארעא דאין זה ענין הפקר משום דשאני חמץ דאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו: ומה"ט בגלוי דעת בעלמא דלא ניח"ל סגי, ומדמקשה בפסחים ד"ז אלא יו"ט בתר איסורא הוא והיכי מצי מבטל ליה, והא הומ"ל הא מני ריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה, והא לדידי' חמץ בפסח ברשותו קאי דהא ראוי להסיקו תחת תבשילו ולהשליכו לפני כלב ולאחר זמן איסורו נמי מצי מבטל לי' אע"כ דלריוה"ג כיון דחמץ מותר בהנאה וברשותו קאי לא מהני בטול בלב אלא הפקר גמור זהו תו"ד אולם ברמב"ן בלקוטי פסחים מבואר להדיא דלריוה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה מהני בטול, וז"ל הרמב"ן לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא יוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא בי' לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו, ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו ריוה"ג כיון שנתיאש ממנו מפני אסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל מדאמרינן בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליו מותרים משום גזל כו' והוי כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי בי' דהא שויא כעפר ולא ניחא לי' בגוי' יעוי"ש. ונראה מדברי הרמב"ן דאפילו לדברי ריוה"ג נתיאש מפני איסורו דמחויב להשביתו ויש לו דין דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו והוי כהפקר ועדיף מהפקר ולהכי מהני בטול מפני שהסכימה דעתו לדעת תורה ואינו רוצה בקיומו [וראיתי שהרגישו בזה ובס' אמרי בינה בה' חמץ רוצה לשבש ד' הרמב"ן מש"כ אפילו לריוה"ג דצ"ל אפי' לר' יוסי דס"ל שאין הפקר יוצא מרשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה, ובזה יש לקיים דעת השאג"א, אבל הגהה זו אינה מוכרחת] ומפורש בדבריו דגם לריוה"ג מהני בטול בלב דלא כהשאג"א ולפ"ז לריוה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה מהני בטול בלב גם לאחר זמן איסורו והומ"ל גם לשי' התוס' הא מני ריוה"ג היא

והמקו"ח בסי' תל"א בדיני בדיקה ובטול כתב לתמוה ע"ד השאג"א דלריוה"ג דס"ל דחמב"פ מותר בהנאה הוי ברשותו להפקירו ותמה דהא ודאי תשביתו שישביתו מן העולם לגמרי ואינו מותר לריוה"ג רק להסיקו תחת תבשילו להנות ממנו בשעת בעורו, וכיון דא"א ליהנות רק בשעת שריפה ובחמץ הוי זה שלא כדרך הנאתו לא מיקרי ממון דידי' כלל כמו בכל איסוה"נ דא"י ליהנות אף דיכול ליהנות מאפרן ושלא כדרך הנאתן עכ"ד. ולדעתי דבר זה נסתר מדהתוס' בפסחים כ"ט בד"ה רב אשי דלהכי מעל לריוה"ג דאע"ג דאין פודין אה"ק. להאכילן לכלבים מ"מ שרי להסיק תחת תבשילו, והא התוס' שם בד"ה אין פודין כתבו לתרץ דכיון דכמו שהם עכשיו לא שוי מידי לא שייכי בי' מעילה, ועכצ"ל דדוקא לרבנן דס"ל חמב"פ אסור בהנאה ולא שוי כלום ואעפ"י שיש לו תקנה ע"י אפרן ושלכדה"נ, מ"מ משגחינן כמו שהוא עכשיו ומה"ט המקדש את האשה באיסוה"נ אינה מקודשת דכמו שהוא עכשיו אינו שוה כלום ואינו ברשותו כלל, וע"י מה שיתהוה אח"כ היתר דאפרן פנים חדשות באו לכאן וכמו שמבואר ברשב"א קדושין, וז"ל הרשב"א ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי הו"ל כגופא אחרינא ולא זהו שמקדשה בו. ואע"ג דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, התם אין הגוף משתנה אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי, ובפרט למש"כ הריטב"א בשם מורו דאפילו יש באפרן שו"פ, כיון דהשתא לית בי' ממון אינה מקודשת דכי שרף להו לבערינהו לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה באפרן וכל זה באיסורי הנאה דאינו שלו או דאינו ברשותו [ועי' בתומים סי' קמ"א ס"ק ז' ובחת"ס ח' או"ח סי' ק"פ דלדבריהן האפר של הנשרפין שייך להבעלים ולפי הנראה שזהו מחלוקת הראשונים אם האפר מאיסוה"נ הוא של הבעלים). משא"כ לריוה"ג דס"ל דחמב"פ מותר בהנאה וחשוב ממון וראוי לפדיון אלא שיש לו מצוה דהשבתה, וכיון דראוי להסיקו תחת תבשילו בשעת בעורו יש בו דין ממון ולהכי מעל, והדברים מוכרחים בבאור התוס' א"כ מה"ט לריוה"ג דס"ל דחמב"פ מותר בהנאה ויש בו דמים להסיקו תחת תבשילו בידו להפקירו [והא דנראה בב"ק צ"ו דאם בא אחר ושרפו דפטור משום שהכל מצווים עליו לבערו אף לר"ש דס"ל דחמץ לפ"ז מותר בהנאה, י"ל דבאמת אם יש בו דמי הנאה דהסקה תחת תבשילו חייב לשלם דמי הנאה זו

ולמש"כ דלריוה"ג בחמץ דלאחר זמן איסורו נמי מהני ביטול בלב, ויקשה קושית השאג"א במאי דלא משני אחד שבת ואחד יו"ט בנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו דמבטלו בלבו כריוה"ג, והנה למה שצדד המקו"ח בסי' תל"א, דביטול מהני גם לענין תשביתו היינו דכיון שמבטל ואינו שלו אי אפשר עוד שיקיים השבתה בחמץ שאינו שלו, ובודאי דבכה"ג לא הוי בטול ניתק לעשה (דלא כמש"כ המקו"ח שם) דביטול הוי הפקר שאינו שלו לשי' התוס' ורק שאינו מחויב עוד בהשבתה. ולפ"ז לריוה"ג לאחר זמן איסורו אף דבידו לבטל מ"מ הא אסור לבטל דהא עי"ז עובר בבל יראה למפרע ומבטל מ"ע דתשביתו, כמו למ"ד דאין בעור חמץ אלא שריפה, אם משביתו בכל דבר מבטל העשה דתשביתו וה"נ ע"י ביטול, ולהכי לא משני כריוה"ג דאסור לבטלו והי"ל להסיק תחת תבשילו, ומוכיח הש"ס מזה דלאחר זמן אסורו מהני ביטול, ואף דאינו ברשותו מ"מ גזיה"כ הוא דביטול מהני, משום דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, ולביטול יש דין ביעור והוי ניתק לעשה, ומשני בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן, דמבטל לי' מקמא דתחמץ ומהני ביטול ואין עליו חיוב דהשבתה, אולם השאג"א לשיטתו בסי' פ"ג דגם לריוה"ג לא מהני ביטול לאחר זמן אסורו לגבי מ"ע דתשביתו דכיון דנתחייב בהשבתה לא מהני עוד הפקר ומחויב להשבית, וכ"כ כתב השאג"א לשי' הגאונים דמהני שיוציא החמץ מרשותו, היינו דוקא לפני זמן איסורו אבל