אחיעזר חלק חלק ג קיז

ולא נתקדש כלל אלא דקדושה דאית בי' משום פסוהמ"ק כיון דהפריש ב' חטאות לאחריות בעי שריפה, משא"כ בדין פסולו בקדש לענין אם עלה לא ירד היכא דהוי פסולו מקודם לפני השחיטה דאם עלה ירד בכה"ג לא נתקדש ע"י השחיטה וראוי שיועיל לענין פדיון

אלא שראיתי בתוי"ט בפי"ב דזבחים משנה ד' דמקשה באמת דהא בטרפה מבואר שאין זה פסולו בקדש ובמנחות מבואר גבי שתי הלחם דשחט ונמצאת טרפה לא קדש הלחם וטעמא דלא הוי פסולו בקודש ומסתברא דה"ה לענין שריפה וקשי' להרמב"ם דידי' אדידי', ויעו"ש שהביא ד' התוס' דבכורות דל"ב. ומבואר מד' התוי"ט דמשוה להדדי דין שריפה ודין אם עלה לא ירד. ובאמת אין דבריו מוכרחים, ואדרבה מד' הרמב"ם מוכרח דחלוקים הם בדיניהם, דאע"ג דטעונים שרפה כדין פסוהמ"ק משום קדש דאיתנהו בגויי' אע"פ שלא נתקדש בכלי שרת מ"מ אם עלה ירד. ובשוחט בע"מ שלא נתקדש בכלי שרת אם עלו ירדו ובדין שיהי' מועיל פדיון, ויש לי עוד הרהורי דברים בזה

מה שתמה מעכ"ת עמש"כ באחיעזר חיו"ד סי' כ"ט ליישב ד' הרגמ"ה שפי' במנחות ד"ד הא דאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה בחשב זר בשעת שחיטה ע"מ לפגל דאין מחשבתו פוסלת ותמוה דהא תנן בר"פ כל הפסולין דפוסלין במחשבה, וכתבתי דכונתו בזה דאין מחשבה פוסלת בחושב ע"מ שיזרוק חוץ לזמנו משום דהוי זריקה דלא שריא בשר באכילה. ותמה מע"כ ע"ז מתוספתא ערוכה בפ"ב דזבחים וכן אתה אומר בערלים וטמאים כיצד השוחט את הזבח ע"מ שיזרקו ערלים וטמאים את דמו למחר פיגול וחייבים עליו כרת, וכן בתוספתא פ"ג שם כל הזבחים ששחטן אחד מן הפסולין הרי אלו כשרים לפיכך אם חשב עליו חוץ למקומו כיצד השוחט וכו' ע"מ שיזרקו ערלים לפיכך וכו' חוץ לזמנו פיגול וחייבים עליו כרת, יפה תמה. וראיתי בקרן אורה בדל"ו שהביא דברי התוספתא דבין חישב שיאכלו בלתי נמולים וטמאים למחר או שיזרקו דמו ושיקטירו למחר הוי פיגול וכ"פ הרמב"ם לכולהו, והעיר בזה דהא רבא אמר דאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה, ומאי שנא דלגבי מקום הראוי לעבודה בין אם זרק שלא במקומו במחשבה פסולה או חישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק שלא במקומו למחר לאו מחשבה היא לפגל ולגבי מי שראוי לעבודה לא פסל במחשבה רק אם חישב הפסול בשעת העבודה איזה מחשבה אבל אם עשה כשר איזה עבודה ע"מ שיזרוק הפסול למחר הוי מחשבה גם לפיגול, ומתרץ דשלא במקומו לא הוי אכילת מזבח אבל זריקת פסולים שפיר מיקרי אכילת מזבח ולהכי הוי פיגול בין באכילה בין בזריקה והקטרה, וזהו כמש"כ מעכ"ת

אולם הרמב"ם בפי"ד מה' פסוהמ"ק ה"ט כ' חשב שיאכלו הטמאים או הפסולים בדבר הראוי או שיקטירו הטמאים והפסולים מדבר הראוי להקטרה חוץ לזמן אכילה והקטרה הזבח פיגול כמו שאמרנו עכ"ל, והשמיט הא דתוספתא ע"מ שיזרקו ערלים וטמאים את דמו למחר דהוי פיגול, ובזה איכא רבותא דאע"פ שאינם ראויים לזריקת הדם והזבח נפסל על ידם אף בלא הפיגול מ"מ הוי פיגול, ותמוה אמאי השמיט הרמב"ם התוספתא

ונראה בשי' הרמב"ם דדרשא דמר זוטרא דואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים וגו' פיגול הוא מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאין פיגולו גרם לו אלא דבר אחר גרם לו זה אינו אלא למ"ד דשלא במקומו כמקומו דמי וכשמואל דפסול בשר אבל בעלים נתכפרו. ופשטא דקרא כמו שפירש"י שם דיצא בשר שנזרק הדם שלא במקומו דאיסור זריקה שלא במקומו גרם לו שלא יאכל וכו' ונפ"ל מהכא דאם חשב בזריקה שלא במקומו וכו' לא הוי מחשבת זריקה ואינו מחויב משום פיגול ומיני' נשמע דכי חישב בשחיטה ע"מ לעשות זריקה זו חוץ לזמנו לא הוי מחשבה בזריקה המפגלת עכ"ל. וכן נראה מד' התוס' שם דעיקר קרא למעוטי בזורק שלא במקומו במחשבת פיגול. [וביתר באור נראה דבאמת במחשב ע"מ לזרוק שלא במקומו הלא פגולו גרם לו, דלולא מחשבת פיגול לזרוק שלא לזמנו הי' ניתר גם הבשר, דגם לר"י דמחשבה כמעשה לאלתר כשר כמש"כ התוס' שם דלא עביד מחשבה כמעשה רק היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו בעלים]. עכ"פ מבואר בדרש"י דקאי בזורק שלא במקומו במחשבת פיגול. וכ"ז הוא אם שלא במקומו כמקומו דמי, אבל למאן דס"ל דשלא במקומו לאו כמקומו ופסול ולא איצטריך קרא להכי ולא משכח"ל בענין אחר, דבקרבן צבור בטומאה שאין הבשר נאכל היינו לפי שנטמא הבשר אבל היכא שאינו נטמא ע"י נגיעת הטמא נאכל וכפשטא דשמעתא בב"ק דק"י דקרבן צבור הבא בטומאה יאכלו בעלי מומין, וצ"ל ששחט זר וזריקת דם לא מטמא לבשר וכמש"כ התוס' בפסחים ע"ט שיכולים ליזהר ועי' מהרש"א שם, וכן נראה פשטות ד' הר"מ בפ"י מה' מעשה הקרבנות הכ"ג דקרבן צבור הבא בטומאה אין חולקין עם הטמאים לאכילה דמיירי דלא נטמא הבשר, וא"כ מצד הזריקה ראוי לאכילה וע"כ בקרבן צבור בטומאה בודאי פיגולו פיגול, ולא משכח"ל כלל למאי דאיצטריך קרא דמר זוטרא. [ואפי' למאי דנראה בשי' התוס' בזבחים די"ז כמו שדייק בטהרת הקדש דקרבן צבור אינו נאכל אע"פ שלא נטמא הבשר, מ"מ הא האימורים קרבים למזבח ויש בזה אכילת גבוה, משא"כ בהא דמר זוטרא דאין גם אכילת גבוה, ולזה העירני ח"א, אלא דמל' הגמ' זריקא דלא שריא בשר נראה לכאורה דבעי' שיהי' היתר בזריקה להבשר וצ"ע בזה]

ולפ"ז להני תנאי דס"ל דשלא במקומו לאו כמקומו דמי, ולאוקימתא דריו"ח בזבחים דכ"ז כולהו תנאי הכי ס"ל, לית להו דרשא דמר זוטרא ומקרא דואם האכל יאכל דרשי' דרשות אחריני בספרא, ולדידהו בודאי במחשב בשחיטה ע"מ שיזרקו ערלים וטמאים את דמו למחר פיגול וחייבים עליו כרת. ולפ"ז י"ל דהתוספתא בפ"ב ובפ"ג דהשוחט ע"מ שיזרקו ערלים וטמאים למחר הוי פיגול הוא משום דס"ל דשלא במקומו לאו כמקומו דמי ולדידהו הוי פיגול. ומאי דתני שם בתוספתא פ"ג ה"ג נתן את הניתנים בחוץ בפנים ואת הניתנים בפנים בחוץ דהיינו פסול לגמרי, ואפ"ה אם חשב ליתן את הניתנין למטה למעלה לא פסל כמבואר בתוספתא שם. י"ל כמש"כ בפיה"מ להרמב"ם בס"פ כל הפסולים דסבר ר"י בדם שלא במקומו כמקומו היינו שאם חישב על הזריקה שלא במקומה במזבח עצמו ולא חוץ לעזרה חשוב כמקומו אע"פ שאם נתן במחשבה פסול עכ"ל, היינו דאע"פ שאם נתן פסול מ"מ לענין מחשבה לא הוי כשלא במקומו. ועי' בקרן אורה שם וכ"ז למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי דלית לי' הא דמר זוטרא, אבל למאי דקיי"ל דשלא במקומו כמקומו דמי ובעלים נתכפרו, והא דאינו מפגל הוא משום דזריקה דלא שריא בשר לא מייתי לידי פיגול, להכי השמיט הרמב"ם ר' התוספתא ע"מ שיזרקו ערלים וטמאים למחר דהוי פיגול, דאליבא דאמת בכה"ג לא הוי פיגול משום דהוי זריקה דלא שריא בשר. ואיך שיהי' בשי' הרמב"ם, אבל בד' רגמ"ה בודאי י"ל כן, דלמאי דקי"ל כמר זוטרא בחישב זר ע"מ שיזרוק חוץ לזמנו לא הוי פיגול.