אחיעזר חלק חלק ג קטז

דהא שחיטת קדשים בעי כונה אלא דסתמא לשמה קאי אבל בכסבור שהוא חולין לאו לשמה קאי ומה"ט לא אמרינן בכסבור שהוא חולין דעקירה בטעות לאו שמה עקירה כמו במנחות דמ"ט משום דכיון דלא נתעסק כלל בקודש סתמא לאו לשמן עכ"ד. תמיהני שהרכיב ב' ענינים, דבודאי אם נאמר דהפסול דמתעסק הוא משום שלא לשמה הי' גם בחטאת כשר ואינו מרצה כמו בשוחט חטאת לשם חולין דמבואר בזבחים מ"ז דכשר ואינו מרצה, ואם הי' שוחט שלמים וכסבור שהוא חולין אם מצד שלא לשמו הי' כשר אלא שאינו עולה לבעלים לשם חובה. אלא דמתעסק בקדשים דפסול לאו משום שלא לשמו, רק דגזיה"כ הוא דכל דכסבור שהוא חולין שהוא פסול, וגם בקטן כ' התוס' ריש זבחים דאין לו דעת להבין שהוא קדשים וסובר שהן חולין והו"ל מתעסק ופסול. גם אין ענין מתעסק בקדשים דכסבור שהוא חולין לשארי מתעסק בשבת ובשאר איסורים. ומה שמביא מחולין דל"ב יעוי' באחיעזר חיו"ד סי' ד'

(ה) ומש"כ בתשובתו לחזק דבריו דלהכי גם בזמן דליכא בי"ד מורידין משום דל"ש בו הלאו דעד עמדו לפני העדה למשפט, וגדולה מזו כ' הריטב"א במכות די"ב דבי"ד שראו בטרפה שהרג את הנפש שהורגין אותו וא"צ להביאו לפני העדה למשפט כיון דא"א לדונו ולקבל עדות בפניו מכש"כ בזה"ז עכ"ד. הנה לא דמי לדין טרפה דרק משום ושפטו והצילו חיישינן דכיון דחזו דקטל תו לא חזו לי' זכותא, ובטרפה דא"א לדון בבי"ד אחר משום מצות ובערת הרע מקרבך מחייבים אותו עפי' בי"ד שראו. ובמאירי סנהדרין שם כ' ואע"פ שמכיון שראו שהרג אין רואים לו עוד זכות הואיל וטריפה הוא אין חוששין להצלתו, ולא עוד אלא שזה צורך שעה עכ"פ שאם לא יהרג אף לפני בי"ד ירגיל עצמו בכך: והרכיב ב' הטעמים דגם משום שהוא טרפה אין חוששין להצלתו, הרי דזה דוקא בטרפה ובדין זה בבי"ד שראו, משא"כ בשאר דברים במומר ומסית וכיו"ב אי נימא דבעי גמר דין על זה איך אפשר להורגו בזמן דליכא בי"ד וליכא דין. אלא עכצ"ל דלא בעי גמ"ד ע"ז וז"פ

(ו) ומש"כ כת"ר עמש"כ לתרץ מה שקשה על קו' ה"ר אפרים בתוס' זבחים דט"ז דגזלן יהי' פסול לעבודה, וק' דמדרשא דקרא דמעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי מוכח דכשר לעבודה, וכ' דאפ"ל דס"ל להר"א כשי' הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח דאינו קולט רק בשוגג. וע"ז תמה כת"ר דהא עכ"פ מבואר בקרא דעבודתו אינה מצלת אותו מעונש מיתה והרי בלא זה עבודתו פסולה ע"כ. נראה לפמ"ש המל"מ שם דהרמב"ם סמך על סוגיא דסנהדרין דל"ה דמשמע דגם מעל מזבחי תקחנו למות, וי"ל דהטעם כמש"כ התו' ביבמות ד"ז משום דגברא לא חזי, והתוס' דחו שם דהא דרשינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, אבל אם נימא דגם מעל מזבחי אפ"ל משום דגברא לא חזי ופסול לעבודה. וע"ע במאירי יומא מה שהביא בשם יש מפרשים דמ"ש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי דוקא להמית כגון שהי' יודע בעדות לחייב את הרוצח שאם הי' עובד עבודה אין מזקיקין אותו לבוא ולהעיד עד שיגמור ע"כ, ועי' באור שמח בפ"ה מה' רוצח שמפרש כן דברי המכילתא, וא"כ זהו ענין אחר ואין שום ראי' מכאן דרוצח כשר לעבודה ושפיר הקשה ה"ר אפרים

ומש"כ לתמוה עמש"כ באחיעזר חאה"ע ס' סי' ד' דמתקדשת בביאת איסור ע"י הן הן עדי יחוד וכו' ותמה דהרי בביאת איסור ליכא חזקת צורה עד שיראו כדרך המנאפים עכ"ד. הלא דברי שם דמשכח"ל שאינם יודעים מן האיסור וגם אם העדים לא ידעו שהוא כה"ג ובודאי שייך בזה הן הן עדי יחוד וכו' וגם חזקת צורה, וגם אי פריש דבדעתו לקנות בתחילת ביאה קונה ואין כאן איסור וממילא דיש בזה חזקת צורה גם ע"י עדי יחוד, וכמו בשאר קדושין אם נימא דסוף ביאה קונה אע"פ שאין העדים יכולים לראות הגמר ביאה וז"פ. סימן נ"ד ב"ה, י' כסלו תרצ"ג. לרב אחד

הנה הואיל מעכ"ת להעיר בד"ת עמש"כ באחיעזר סי' כ"ח לתמוה בדרש"י במנחות דק"א דבכלי שרת לא אשכחן דמיפריק אפי' בהמה בע"מ ששחטה, דהא בע"מ לא הוי פסולו בקודש ולא נתקדש בקדושת כלי שרת, ותמה דא"כ בשוחט ונמצא בע"מ אמאי צריך שריפה כיון דאין זה פסולו בקדש עכ"ד. בפשוטו נראה דבע"מ ודאי לא הוי פסולו בקדש כמפורש במשנה דזבחים פ"ד ואלו שלא הי' פסולן בקדש וכו' והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין, וכמפו' בתוס' זבחים דס"ח דאין פסולו בקדש שלא נתקדש בכלי שרת, דהיינו דאירע פסול לפני השחיטה, או שאיננו כשר במקום אחר, ומפו' דבע"מ לא נתקדש בכלי שרת ולהכי אם עלו ירדו

אולם פשיטא לי' למעכ"ת דשוחט ונמצא בע"מ צריך שריפה, והוא מהמבואר בתמורה דכ"ד ר"א בר"ש אמר אפי' בשר בע"מ בקדירה ונזרק דמה של תמימה יצא לבית השריפה, ובבכורות דל"ב תמהו בתוס' מאיזה טעם הוי בשריפה דהא כל עיקר פסולה לא הוי אלא משום דהוי כחטאת שכיפרו בעלי' דלמיתה אזלא יעו"ש, ובאותו הדבור לעיל מזה כ' ומיהו לדידן לא בעי שריפה דהתם במקדש הוא דבעי שריפה. ובזבחים דק"ג במשנה וחכ"א אין לא ראינו ראי' אלא יצא לבית השריפה. ובגמ' שם דק"ד בנמצאת טרפה בבני מעיים ויעוי' בגי' רש"י שם. וברמב"ם פ"ט מה' פסוהמ"ק הל"ט וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה וכו' ישרף העור, ומבואר דבטריפה דלא הוי פסולו בקדש והוי כקדשים שמתו ממש מ"מ הוי בשריפה כיון דהוי במקדש. וברמב"ם בפ"ב מה' איסורי מזבח הי"א בנשחט ונמצאת טרפה הרי זו תצא לבית השריפה, ובכ"מ מציין מפסחים דפ"ב. ונראה דפסולו בקדש דטעון שריפה היינו כל פסול שאירע במקדש וזהו ענין אחר ואינו שייך להא דפסולן בקדש לענין אם עלו לא ירדו, דהתם תלוי בקדושת כלי שרת אבל בזה אינו תלוי בקדושת כלי שרת אלא כל דהוי במקדש טעון שריפה, והראי' לזה מזבחים דק"ד ומתמורה כ"ד דכיון דהוי במקדש טעון שריפה, אלא דבתמורה כ"ד בבשר בע"מ בקדירה דלא הוי במקדש כלל דאיירי בבע"מ לאחר פדיון ומ"מ צריך שריפה לר"א בר"ש בעי טעמא, וכמו שתמהו התוס' בבכורות דל"ב שהבאנו לעיל

ובאמת ברמב"ם בפ"ד מה' פסוהמ"ק הל"ג מבואר נשחטה בע"מ קודם שיזרק התמימה הרי זו אסורה בהנאה, ולפי פי' א' של הכ"מ פסק כר"א בר"ש ומ"מ לא הזכיר שריפה רק דאסורה בהנאה, וגם אליבא דרבנן דאמרי דמה אסור בהנאה לא נזכר שריפה כלל, רק לגבי טריפה בפי"ט מה' פסוהמ"ק ובפ"ב מה' איסורי מזבח הי"א דקדק ג"כ נשחטה ונמצאת טרפה תצא לבית השרפה, וכן אם נמצא אחד מן האברים חסר תשרף, ולא הזכיר שנמצא בע"מ בסתר אפשר דמחלק דשאני היכא דלא הי' אפשר להכיר פסולו מתחילה כמו בטרפה דבני מעיים או בחסר א' מן האברים הפנימיים בכה"ג טעון שריפה, ולא כן בבע"מ שהי' אפשר לבקרו

עכ"פ מבואר שענין שריפה של פסול קודש הוא גם באופן שלא נתקדש בכ"ש, דהא לראב"ש טעון שריפה בבע"מ אעפ"י שלא נשחט בסכין של כלי שרת