אחיעזר חלק חלק ג קטו

ועד כאן לא אמרינן דהולכה שלא ברגל היינו באופן שנעשה מעשה עבודה של הולכה ונפסל עי"ז, ואי אפשר לתקוני, אבל בנשפך שלא מכח אדם דלא הוי עבודה כלל מהכ"ת יפסול

שוב ראיתי בס' למטה יהודא בחי' לזבחים ד"ס שהקשה כיון דהרצפה קלטתו גם לפי המסקנא (אם נימא דרצפה מקדש כמזבח לענין דמים): הא קלטתו לאפוקי מכפרה אחרת, ואמאי אומר ר"י ונמצא שזה מכשירו. והביא בשם חותני הגאון מו"ה אלי' אליעזר זצ"ל שהשיב לו, דאם שפיכה מכח אדם בעינן הוי כמו שלא נתנו כלל, ובזה אין העזרה קלטתו, וח"א הביא ראי' ממנחות ד"ט רב עמרם אמר כגון שהחזירו לבירא טפופה ונפל ממילא דנעשה כמו שהחזירו הקוף, מבואר דנפל ממילא גרע אפילו למ"ד דכלי שרת מקדשים שלא מדעת. ויעוי"ש שהרגיש ג"כ מדהתו"ס במנחות דנ"ז. סימן נ"ג כ"ה אייר תרפ"ז לגדול

אחד

[א] על מה שהעיר עמש"כ להקשות ע"ד הרא"ש במו"ק דבהתיר א"ע למיתה הוי כמומר להכעיס הא במומר אם לא עשה תשובה מורידין ולא מעלין וא"כ מ"ט אם הרגו לפני גמ"ד נהרג, וכ' כת"ר ע"ז דהכי ילפינן מקרא עד עמדו לפני העדה למשפט דאסור להורגו עד שיגמר דינו ואפי' בזמן שאין דנין ד"נ חלילה להפקיר דמו בלי הגדת עדים בפני בי"ד ודו"ח וגם שור קודם שנגמר דינו מכרו מכור הרי דאסור להורגו זהו תו"ד. הנה גם אני הארכתי בזה ודנתי לפני חמי זקני הגאון אור ישראל מוה"ר ישראל סאלאנטער זצ"ל בשנת תרמ"ב, ורציתי לומר דזהו מצד גזיה"כ דאע"ג דהוי מומר ע"י התרתו א"ע למיתה מ"מ אסור להורגו מצד קרא דעד עמדו לפני העדה למשפט. ומ"מ צ"ע מסברא דבודאי נראה דלדין דמורידין ולא מעלין במסור ומומר לא בעינן גמ"ד מבי"ד של כ"ג, וגם בימים הקדמונים שלא דנו ד"נ מ"מ יש דין דמורידין ולא מעלין, א"כ כיון דהעדים יודעים וגם הי' אח"כ גמ"ד כהא דמכות ד"ה אלא דבעידנא דאסהידו גברא לאו בר קטלא הוה הא מ"מ אגלאי מילתא למפרע דהוי מומר להכעיס ויש בזה דין דמורידין ולא מעלין שההורגו אינו נהרג. גם קשה לומר דזהו מגזיה"כ במחויב מיתה עפ"י בי"ד שלפני גמ"ד ההורגו נהרג דמאי שנא מסתם מומר להכעיס, וגם מקרא י"ל באופן דידוע שעשה תשובה דבי"ד של מעלה מנקין אותו ואין עליו דין דמורידין ולא מעלין, אבל מהוא והם נהרגים במכות ד"ה ובשארי ענינים דחילול שבת באופן שלא התרו בו באיזה מיתה כמש"כ באחיעזר שם דלא נתפרש דעשו תשובה, ובודאי דבעינן בירור ע"ז היכא שהוחזק למומר דאל"כ היכי משכח"ל הדין דמורידין ולא מעלין ניחוש שמא הרהר תשובה בלבו, אלא עכצ"ל דכיון דהוחזק למומר ומסור ויש עליו דין דמורידין ולא מעלין הרי זה כגמ"ד גם בזה"ז ויקשה איפוא דמהכ"ת ההורגו נהרג (ואין זה ענין לשור הנסקל לפני גמ"ד דמכרו מכור דבודאי אסור להורגו מקודם אבל באדם מומר להכעיס מהכ"ת יתחייב על הריגתו)

(ב) והנה צידדתי אז די"ל דהרא"ש לשיטתו שכ' בתשובה כלל ל"ב ס' ד' (והובא במל"מ בה' מלוה ולוה) דהא דאמרינן בע"ז דכ"ו דהמינים והמומרים מורידין לא קאמר אלא להורידן לבור ושמא לא יוכלו לעלות וימות שמה, דהא אפי' ההולך לעבוד ע"ז לא היו הורגין אותו כדי שלא יעבור כדתנן בסנהדרין דע"ג וכו' וכ"ש אם עבר כבר שבת דאין להורגו אלא בבי"ד וכו' יעוי"ש, ולד' הרא"ש א"ש הא דההורגו לפני גמ"ד נהרג. אולם ברמב"ם בפ"ד מה' רוצח הל' י' כ' דמצוה להורגן ואם יש בידו כח להרוג בפרהסיא בסייף הר"ז הורג וכו' יעוי"ש, מבואר דמצוה גם להורגו בידים, וגם לד' הרא"ש קשה בעדים דלא הרגו בידים ממש רק ע"י עדותם סבבו מיתה למומר להכעיס דמורידין עכ"פ ע"י גרמא לשיטת הרא"ש ומ"מ נהרגים. ועוד ק' דהא כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ומומר להכעיס לא הוי אחיו כמבואר בע"ז דכ"ז. וכבר כתבתי דמקרא דעד עמדו למשפט י"ל בידוע שעשה תשובה וגם י"ל דאין דין על הבי"ד אע"פ שנתברר הדבר כ"ז שלא נגמר דינו, אבל ההורגו אינו נהרג עליו מצד שהרג מומר להכעיס. ובודאי הדין דין אמת דלפני גמ"ד נהרגין אף דהוי מומר להכעיס מטעם התרתו א"ע למיתה וק' לשי' הרא"ש. וכ"כ ילה"ק מירושלמי תרומות פ"ו דבמזיד בחלב ושוגג בקרבן דלוקה ומביא קרבן אף דגם למלקות בעי התרת א"ע כמבואר ברש"י סנהדרין פ"א ובתוס' תמורה ד"ז והוי מומר, והא כיון דבשעת החטא הוי מומר לא מהני גם מה שעשה תשובה, כן יש לדקדק בד' הגמ' שבועות דל"ז

[ג] ומש"כ עמש"כ להוכיח מד' התוס' בריש תמורה בסופג ארבעים והקרבן כשר אף דהתיר א"ע למלקות, וכ' דהוא משום דבתמורה חייב בשוגג, כונתי לד' התוס' שם בד"ב ד"ה הא גופא קשי' שכ' וי"א דהא דאמר יהי' לרבות שוגג כמזיד היינו לענין מיתפס קדושה דבעלמא הקדש טעות לא הוי הקדש וכו' והא דאמר הכא הכל ממירין משום רבותא דמזיד היינו לענין הקרבה ע"כ, ומבואר מד' התו' שם דזהו לפי הגירסא דעל שוגג לא לקי אלא דגבי תמורה קדיש וגבי קדשים לא קדיש, ומ"מ במזיד דסופג ארבעים והוי מומר מהתרת עצמו למלקות ואפ"ה הקרבן כשר

משה"ק עמש"כ באחיעזר סי' ט' לחדש בדם הנפש דהוי כיוצא מן הח' דלישראל אסור ולא מהני בישול, דא"כ בפסחים דכ"ב דמקשה הגמ' מאבמה"ח דמותר בהנאה ומדייק מברייתא דהא לכלבים שרי ואמאי לא מקשה מהא דהדמים נמכרים לגננים לזבל וראי' מזה דאבמה"ח מותר בהנאה עכ"ד. נראה דדוקא באבמה"ח דילפינן מלא תאכל הנפש עם הבשר לר"א גם איסור הנאה במשמע, משא"כ ביוצא מן החי דילפי' מהטמאים. גם י"ל דמקרא דעל הארץ תשפכנו כמים ילפי' גם לדם הנפש דמותר בהנאה, וגם י"ל דדם הנפש בטל מן התורה בשארי דמים ולהכי נמכרים לזבל

ומש"כ לתרץ קו' התוס' דאין איסור חל על איסור בדם משום דעל דם חייב ברביעית ועל נותר בכזית וחל על חצי שיעור, באמת מפורש בכריתות דבדם חייב על כזית וכ"פ הרמב"ם וכמו שהאריך בזה בשו"ת בנין ציון שהביא מעכ"ת ובמנח"ח במצוה קמ"ח דאף בצלול הוי בכזית וזהו דלא כהסוגיא דיבמות ק"ד ואכמ"ל בזה

(ד) ומדי דברי הנני להעיר במה שראיתי בד' זקנו הגאון מאוה"ג ז"ל בה' שבת בענין מתעסק דבשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה שהביא בשם הגרעק"א דדוקא מחיוב קרבן פטרי' רחמנא אבל איסורא מיהא איכא והשיג עליו, באמת בד' הגרעק"א מבואר להיפך דמתעסק דכל התורה הוי שגגת עבירה, אבל לגבי שבת דהוי חסרון דמלאכת מחשבת גם שגגת עבירה לא הוי

גם משה"ק שם לדבריו דהיכא דנתכוין לחפץ ולמעשה מיקרי מתעסק מהא דזבחים מ"ז דמתעסק בקדשים פסול דכסבור שהוא חולין הוי מתעסק, ומתרץ דשאני התם