אחיעזר חלק חלק ג קיג

א"כ אין חילוק בין שחיטה לשארי עבודות דבעי כונה, אלא דגם למאי דמסיק דגם במצות כונת תקיעה בעינן, א"כ לכאורה גם לענין שארי עבודות דמי למצות דבעי כונה למעשה העבודה וגם אם נפרש כן למדנו מדברי הרמב"ן רק אופן דמתעסק שלא נתכוין למעשה העבודה כמו במצוה שלא נתכוין לתקוע כלל, ובכה"ג גם בשארי עבודות נפסל מטעם מתעסק, אבל במתעסק שנתכוין לזביחה רק שלא ידע שהוא קדשים וכסבור שהוא חולין, ובזה במצות לא מצינו בד' הרמב"ן דלא יצא [ושי' הרא"ה יבואר להלן], וזהו חידוש דין בקדשים דאע"פ שא"צ כונה מ"מ כסבור שהוא חולין פסול, וזהו רק בזביחה דילפינן מקרא דבן הבקר ולרצונכם, אבל בשארי עבודות בכה"ג כשר. אלא דא"כ קשה למ"ל קרא דמתעסק בקדשים שלא נתכוין לזביחה פסול, דהא בכה"ג גם בשארי מצות לא יצא ועכצ"ל משום דקדשים סתמא לשמן וכשר אפילו במתעסק, אלא דגזיה"כ הוא בשחיטה ולא בשארי עבודות, דאין לומר דכסבור שהוא חולין לבד איצטריך קרא, דבר זה נסתר מחולין ל"א דמוכיח דבעי קרא לכונה

לזביחה

[ד] אולם מה שנראה באור ד' הרמב"ן לפי גרסתנו דשוחט קדשים לשם חולין כשרים ועולים לבעלים לשם חובה ואפילו חטאת (ולא כמו שמשבש הגרעק"א בדרוש וחדוש), כדאיתא בפ"ק דזבחים, היינו דמוכח שם בלשם חולין דהו"ל כסתמא, וסתמא עולה לבעלים לשם חובה ומאי דנקט חטאת ששחט לשם חולין, דבשלמא לפי הסוגיא ד' מ"ו דאינו מרצה א"ש דנקט חטאת בשלא לשמה פסול, אבל לשם חולין כשר, אבל בשארי הקרבנות דכשנזבחו שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ואין נ"מ בין לשם חולין בין לשם קדשים, וצ"ל דנקט חטאת לרבותא, דחטאת שלא לשמה פסולה לגמרי ומ"מ לשם חולין כשרה. ופליגי על מאי דאמר בזבחים מ"ו דאינו מרצה, דאל"כ הו"ל להרמב"ן להביא ממשנתנו דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, הרי מפורש דא"צ כונת שלמים או עולה, כמו בשארי מצות דבעינן כונת אותה מצוה, וה"נ בתערובות מתן דמים, אלא דבאמת אין ראי' משם רק שא"צ כונה בקדשים כמו בשארי מצות, דכמו דבמצות לא יצא ה"נ בקדשים לא יצא ידי"ח ולא עלה לבעלים לשם חובה, אבל אין הזבח נפסל, ולהכי הביא מהא דלשם חולין דעולה לבעלים לשם חובה ג"כ כסתמא דגמ' בפ"ק דזבחים, וכ"כ בשו"ת נודע בשערים ח"ב, וס"ל להרמב"ן דדוקא בכה"ג היכא דעולה לשם חובה כמו גוף הזריקה איכא בבל תוסיף [וכן למאי דמסיק הרמב"ן דלר"א בעי כונה, בודאי דגם לר"א שוחט לשם חולין כשר נראה דכונת הרמב"ן דלר"א רק לעבור בבל תוסיף בעי כונה בקדשים] ולפ"ז גם למ"ד דמצות אצ"כ דמ"מ במתעסק שלא נתכוין לתקיעה כלל לא יצא, וה"נ בכה"ג בקדשים לא עלה לבעלים לשם חובה, אבל אין הזבח נפסל עי"ז וזהו רק מגזיה"כ דמתעסק פסול בשחיטה, אבל בשארי עבודות דלא גלי קרא י"ל דדינם כמו בשארי מצות היינו דלא עלו לבעלים לשם חובה, אבל הזבח אינו נפסל

[ה] ומה שאמרו בחולין י"ג "זו בידנו היא לעכב מנין", אף דבאמת בכל המצות בעינן כונת המעשה ולא יצא י"ח במתעסק, צ"ל כמשכ"ל משום דהו"א בקדשים הא סתמן לשמן ולא בעינן מן התורה כלל שיחשב לשמן, ולא משום דהוי לשמן דהא אפילו בעקירה בטעות שנתכוין לקרבן אחר כשר וקרא דלא יחשב היינו כשנתכוין לשם זבח אחר, וא"צ כונה אפי' למ"ד דמצ"כ כמש"כ הרמב"ן. ועי' בטו"א ר"ה כ"ח שמחלק ג"כ לר"ל דס"ל מצ"כ מ"מ באכילת קדשים אינו מעכב הכונה, ולהכי ה"א דאין מצוה לכוון לשם זביחה מן התורה, כמו שאין מצוה שיכוון לשמה, ולהכי איצטריך קרא דבעינן שיכוון לשם זביחה ובקדשים בעינן שינה הכתוב לעכב וביותר י"ל דאע"פ דידעינן למנוה ודמי לכל המצות שמתעסק אינו יוצא י"ח ה"נ בזבח לא עלה לבעלים לשם חובה, אבל לעכב דנפסל הזבח מנ"ל, ולהכי איצטריך קרא לעכב, ובזה יש ליישב מה שפרש"י שם מתעסק היינו מתעסק בסכין להגביהו או לזורקו ושחט בקדשים שלא נתכוין לשום שחיטה, ותמהו בזה דהא בכה"ג ל"ש לכתחילה שלא יהי' מתעסק, הא מתעסק הוא בלא כונה ול"ש להזהיר בזה לכתחילה ולמש"כ י"ל דלמצוה היינו דבכה"ג לא עלה לבעלים לשם חובה [ומה שפירש"י שם אבל נתכוין לשום שחיטה בעלמא כשר אלא שלא עלה לבעלים לש"ח ותמה בראש יוסף דהא הוי סתמא וכשר, נראה בכונתו לשום שחיטה בעלמא היינו לשחיטת חולין דס"ל דלשם חולין כשר ואינו

מרצה

] [ו] ובאופן אחר י"ל בבאור ד' הרמב"ן דאפילו אי נימא דלא פליגי הסוגיות וגם בפ"ק דזבחים, ס"ל דשוחט לשם חולין כשר ואינו מרצה, מ"מ כונתו דהא דאינו מרצה היינו לכשאמר בפיו משום דינא דשלא לשמה ופיגול דבעי דבור, אבל בשחט לשם חולין במחשבה בודאי דעולה לשם חובה גם כן דלא בעי כונה, וכ"כ באחיעזר שם, ומה שלא הביא הרמב"ן ראי' מריש זבחים מכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן דעולה ג"כ לשם חובה היכא שלא אמר בפיו, משום דהתם כונת קדשים מיהו איכא, ולולא קראי דואם זבח השלמים ולא יחשב הו"א דסגי בכונת קדשים בכלל אף שאינו מיחד את הזבח הוי כונת מצוה, ודי בזה, ורק מואם זבח שלמים ולא יחשב נלמוד דאם משנה הזבח ע"י אמירה בפיו לא עלתה לבעלים לשם חובה, או שנפסל בחטאת, אבל בשוחט לשם חולין דאין כאן כונת קדשים כלל, הרי מוכח דלא בעי כונה, דאם איתא דבעי כונה מהכ"ת שיעלה לשם חובה דהא במצוה אינו יוצא ידי חובתו, אלא דמ"מ כונת מעשה בעינן ואינו עולה לשם חובה, ולעכב ילפינן בשחיטה דפסול משום חסרון כונת מעשה ולא בשארי עבודות כמשכ"ל

[ז] והנה הרא"ה כ' הובא בר"ן ר"ה שם בהא דכפאוהו ואכל מצה יצא דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה, אלא שאינו מתכוין לצאת, אבל כסבור חול הוא ואכל מצה ודאי לא יצא, והטו"א תמה על זה, מנ"ל הא ומסיק דכיון דתני מתעסק לא יצא ומצינו במתעסק בקדשים שכסבור שהוא חולין הוה מתעסק מסתמא במתעסק בתקיעות הכונה גם לכסבור שהוא חול דלא יצא דמתעסק גרע מאינו מתכוין ולא יצא, וגם בקדשים לא יצא ידי"ח מסברא ולא עלה לבעלים לשם חובה, ואיצטריך קרא לפסול הזבח כמש"ל, וגם י"ל לשי' הרא"ה דבקדשים אינו ענין כלל לקיום המצוה, דכמו דבמתעסק לא קיים המצוה גם בקדשים לא קיים המצוה, אבל אינו נוגע כלל להכשר הזבח ועלה לבעלים לשם חובה ג"כ, וכמו להשיטות דאפילו אם נימא דמצוה א"צ כונה מ"מ כל שנתכוין שלא לצאת לא יצא, מ"מ בקדשים אם נתכוין שלא לצאת לא מהני ועלה לבעלים לשם חובה, ורק דיני לשמה] איכא דאם משנה במזיד לזבח אחר לא עלה לבעלים לשם חובה ולולא קרא דמתעסק בקדשים הו"א דעלה לבעלים לשם חובה ג"כ ואיצטריך קרא במתעסק בשחיטה, אבל בשארי עבודות לא ילפינן מיני' וגם לשי' הרמב"ן לפי המסקנא יש לבאר ג"כ דהא דמתעסק בקדשים פסול מגזיה"כ אין זה ענין לכונת מצוה רק שמצינו דוגמתו במצות, אבל בקדשים הוא מצד דין קדשים דגזיה"כ דנפסל הזבח רק בשחיטה, אבל לא שיהי' לקדשים דין מצות, ונתבאר שאין סתירה מדברי הרמב"ן לחידוש דין דמתעסק בשארי עבודות בין בכונת מעשה ובין בכסבור שהוא חולין ורק מגזיה"כ נפסל הזבח במתעסק בשחיטה, אבל בשארי עבודות אפשר דלא עלו לשם חובה אבל אינו נפסל, ואפ"ל דגם עלו לשם חובה