אחיעזר חלק חלק ג קי

מבואר בד' הר"ן שהרכיב בזה ב' טעמים שיש בזה אהבת השם לעשות חיזוק כנגדם ויש בזה גם ענין בפרהסיא שיתפרסם הדבר אחרי כן שהועילו בגזירתם. ויעוי' בשאלתות פ' וארא ושם בהעמק שאלה שכ' דלהכי בשעת הגזירה גם בצנעה יהרג ואל יעבור משום דאז גם בצינעה הוי כפרהסיא, וזהו כמ"ש כת"ר. ועכ"פ לדבריהם זהו באמת הטעם דבצינעה בשעת הגזירה הוי כפרהסיא. ולשי' הראשונים כמש"כ הר"ן לדייק משי' הרמב"ם דבשעת הגזירה גם בלהנאת עצמן יהרג וא"י, ועי' בשמ"ק ריש כתובות מה שהביא מהרמב"ן והראב"ד, ובחי' הגר"א ליו"ד סי' קנ"ז ס"ק א', לדידהו איכא נפ"מ בשעת הגזירה דגם להנאת עצמן יהרג וא"י

וע"ד מה שהבאתי ד' התבו"ש בשמ"ח סי"ח שהוא מתשו' הרשב"א דאם נתברר שרצה להכשיל הוי כעשה, וכ' מעכ"ת שלא מצא הד' בהשמ"ח והרשב"א, יעוי' בשמ"ח שם שהביא תשו' הרשב"א סי' תרי"ט והריב"ש סי' קי"ג דאם עדיין לא עשה רק נתברר שרצה לעשות ולא עלתה בידו דינו כאלו עשה, והמעיין יראה שם שהוא המשך התשו' בסי' תקצ"ד דאע"פ שלא יצא טרפה מת"י רק שרצה לשחוט יעוי"ש. ונראה דאע"ג שאינו חייב על מחשבה חשוד מיהא הוי. סימן נ"א

א. מש"כ מעכ"ת עמש"כ באחיעזר חיו"ד סי' ח' אות ה' דלבה"ג דשמוטה לא הוי טרפה רק שאינו ראוי לשחיטה בעגלה ערופה כשירה דא"צ שחיטה אלא עריפה, וכפרה דכתיב בה כקדשים היינו לענין טריפות והא טריפה לא הוי. וע"ז הקשה מד' הירושלמי סוטה פ"ט ה"ה וצריך לערוף בה שנים או רוב שנים, הרי דבעינן גם בה רוב סימנים. בפשוטו נראה דאין זה מדיני שחיטה וגם עיקור סימנים כשר בה. ובירו' שם מקום שהצואר כשר לשחיטה כנגדו העורף כשר למליקה, וכן הוא בסוטה דמ"ו מ"ט גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. ולפ"ז למש"פ בפ"ו מה' קרבנות הכ"ג ואם נעקרו הסימנים אינו חושש דאין עיקור סימנים במליקה מכש"כ בטריפה, אלא דאפי' אם נימא כמ"ד דעיקור סימנים פוסל במליקה היינו דהוי פסול בשחיטה וה"ה במליקה כמו שהי', נראה דזה ל"ש בעריפה דאין בה שום דינים של פסולי שחיטה כמו שהי', וגם הפסק כשר בעריפה ולא אמרי' שכבר נטרפה ואין עריפת הסימנים מועיל אח"כ, ורק דילפי' עריפה עריפה מחטאת העוף על מקום העריפה ולשי' הירוש' גם לענין הסימנים דזוהי עריפה, אבל לא על דיני מליקה דאית בהו פסולי שחיטה בשהי', ולא כן בעגלה ערופה

וברמב"ם פ"ט מה' רוצח ה"ג ועורפין אותה שם בקופיץ מאחרי' והשמיט ד' הירושלמי דצריך לערוף בה שנים או רוב שנים וצ"ע. ונראה דס"ל דבבלי דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף הוא רק על מקום העריפה מעורף ולא על הסימנים. אבל צ"ע מנ"ל כיון שאינו מפורש בבבלי להיפך מד' הירושלמי

ב. ומעכ"ת כ' להסתייע מכריתות דכ"ה דבעינן עריפה בסימנים, מהא דאמר שם דלא מצינו תנא דס"ל דעג"ע בשחיטה כשרה וקשה דהלא אפשר להחזיר סימנים לאחורי העורף דכשר בשחיטה ולערוף אותה כשהיא מפרכסת, ועכצ"ל משום דבעי' עריפה בסימנים ויש ע"ז דין עריפה ולא שם שחיטה וכדמספק"ל בסנהדרין דקי"ב לענין בהמת עיר הנידחת דלא מהני בה שחיטה עכ"ד. נראה דאין שום דמיון לעיה"נ דהתם לפי חרב אמר רחמנא ל"ש מיקטל קטלה, היינו דבתיקטל קטלה הוי נבילה ומטמא ג"כ טומאת נבילה, משא"כ בעריפה דמטהרת מידי נבילה וחייב ג"כ משום אותו ואת בנו כמבואר בתוס' חולין דפ"ב כמו בשעיר המשתלח ביומא ס"ד דאמרי' דחייתו לצוק זוהי שחיטתו ומטהרתו, עריפה דכפרה כתיב בי' כקדשים היינו כמו במליקה בזבחים דס"ט, ומאי דאסור באכילה גם משום נבילה כמבואר ביבמות דל"ב גבי זר שאכל מליקה, הוא משום שאין היתר אכילה רק ע"י סימנים משא"כ היכא דניתר ע"י סימנים בשחיטה בודאי דמותר באכילה. וע"כ בעג"ע היכא דהחזיר סימנים לאחורי העורף ופרף בסכין כשר בודאי מותרח ג"כ משום נבילה כיון דגם עריפה מטהרת מידי נבילה ול"ש בזה מיקטל קטלה דהוי קרבן כקדשים דמטהר מידי טומאה וע"י שחיטה ניתר

ועי' ברש"י זבחים ד"ע שכ' דאין לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה, וחכם א' העירני דהא איבע"ל בסנהדרין דקי"ב בבהמת עיר הנידחת מהו דתהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה. בפשוטו נראה משום דבעיה"נ לפי חרב אמר רחמנא וחל ממילא על השחיטה דין חרב ולא דין שחיטה, משא"כ בעריפה דמצותו מן העורף דוקא ול"ש לומר שחל על השחיטה שהוא מן הצואר בב' סימנים דין עריפה דהא בכה"ג בעריפה פסול. (ולמש"כ לעיל א"ש בפשיטות משום דגם עריפה מהני לטהר מידי נבלה, אלא דטעם זה מועיל גם למ"ד בירו' סוטה דאין עריפה מטהרת מידי נבילה מ"מ אין על השחיטה דין עריפה). ועי' בעונג יו"ט סי' ס"ח מש"כ ג"כ כנ"ל ותירץ ג"כ לענין שור הנסקל מאי דמהני שחיטה משום דשחיטה וסקילה תרי מילי נינהו, ולשון רש"י דאין לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה אפשר דס"ל כשי' הרמב"ם דגם בעיה"נ מטהר מידי נבילה, וכמש"כ המחברים דראיתו מחולין דק"מ

ודבר תמוה ראיתי במאירי לסנהדרין וז"ל בהמת עיה"נ שנשחטה הואיל שאינה עומדת לשחיטה הדבר ספק אם תועיל שחיטתה לטהר מידי נבלה אם לאו והולכין בה להחמיר, וכן יראה לי בשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו, אבל חולין בעזרה וקדשים בחוץ התבאר במקומו ששחיטתם מטהרתם מידי נבילה עכ"ל. ותמוה דהא משנה מפורשת בחולין דפ"א דשוה"נ לרבנן חייב ומטהר מידי נבילה וכן בב"ק דע"א, ובכה"ג תמהו על חידושי רעק"א, וד' המאירי מתמיהים

ולמש"כ לכאורה יש להסתייע מקו' הגמ' בכריתות דכ"ה דלא מצינו תנא דס"ל דעג"ע בשחיטה כשרה, והקשה כתר"ה דהא משכח"ל שיחזור סימנים לאחורי העורף, ולמש"כ בשי' הבבלי דא"צ לערוף הסימנים א"כ אם מחזיר הסימנים לאחורי העורף אין זה שייך לדיני עריפה כלל, וא"כ באותה שעה הוי שחיטה ראוי' ומה בכך שערפה אח"כ ונאסרה מדין עגלה ערופה. ואם נימא כשי' הירושלמי דבעי לערוף את הסימנים א"כ זהו ג"כ מדיני עריפה וקרי לה שחיטה שאינה ראוי', אלא דבאמת גם לד' הירו' במחזיר סימנים לאחורי העורף כיון שלא נאסרה באותה שעה מצד השחיטה הוי שחיטה ראוי' ואינה נאסרת עד גמר העריפה וא"כ מה בכך שנאסרת אח"כ, כיון דמצד שחיטת סימנים ראוי' להתירה באכילה והוי שחיטה ראוי', ושפיר מוכיח דלא מצינו תנא דס"ל דעגלה ערופה בשחיטה כשרה דבאופן דמחזיר סימנים לאחורי העורף הוי שחיטה ראוי' וז"פ

ג. ומה שהעיר עמש"כ באחיעזר בסי' כ"ו אות י"ב להסתפק בפיגול במיעוט בתרא אי מהני לאחר שחיטת הרוב. וכ' שדבר זה מפורש בתוספתא קרבנות פ"א ה"ד ובפסחים פ"ד שחטו לשמו ומרק שלא לשמו כשר שכבר הוכשר בשחיטה, יפה העיר, אלא די"ל דעיקר הספק הוא (כמו שנסתפק בפרמ"ג בע"ז במיעוט בתרא) עפ"י שי' רש"י דשהי' במיעוט בתרא דאורייתא, והתוס' בחולין ד"ל