אחיעזר חלק חלק ג קט

[ב] ובילדותי תמהתי ע"ד התוס' בזבחים דט"ז בד"ה מה ליושב שהקשה הר"ר אפרים דכהן גזלן יהי' פסול לעבודה קו"ח מבעל מום שכשר לעדות ואם עבד חילל וכו' יעוי"ש, והא מקרא דמעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי מפורש דרוצח כשר לעבודה, ואף אם נימא דמיירי בעשה תשובה הא בעדות כה"ג לא מהני עדותו על מה שראה מקודם דהוי תחילתו בפסול. גם בדיני נפשות לא מהני עדותו דכיון שנגמר דינו למיתה הא אינו בזוממי זוממין לגבי דיני נפשות דבר קטלא הוא, וגם בדיני ממונות יש להעיר לפי המבואר בע"ז דכ"ז דמומר להכעיס לא הוי אחיך ולשי' הרא"ש במוע"ק בהתיר א"ע למיתה הוי מומר להכעיס ולא יקויים בו כאשר זמם לעשות לאחיו. ואין להקשות לפ"ז לרבא דס"ל בסנהדרין דכ"ז דאוכל נבילות להכעיס כשר לעדות הא הוי עדות שא"א יכול להזימה דאינו בזוממי זוממין דהא מומר להכעיס לא יקויים בו כאשר זמם לעשות לאחיו, די"ל דרבא בסנהדרין דע"ח ס"ל דלא בעינן עדות שאי"ל בזוממי זוממין. עכ"פ למאי דקיי"ל דבעינן עדות שאתה יכול להזימה בזוממי זוממין בודאי פסול לעדות מטעם מומר דלא מיקרי אחיך, וא"כ תיקשי ע"ד התוס' דרוצח יוכיח שכשר לעבודה אף דפסול לעדות. ואולי י"ל דהר"ר אפרים מפרש כפירש"י בסנהדרין דל"ה דפי' בהא דמעם מזבחי תקחנו למות לדונו ואיירי קרא לפני גמר דינו ולהכי כשר להעיד בדיני נפשות דהוי עדות שאי"ל בזוממי זוממין כיון דעדיין לאו בר קטלא הוא, ומה שהתיר א"ע למיתה והוי מומר כמ"ש הרא"ש י"ל דעשה תשובה. גם י"ל דהר"ר אפרים מפרש כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח דהא דהמזבח קולט הוא דוקא בהורג בשוגג, ועי' במל"מ שם, ולשיטתו ליכא ראי' מהפסוק דמעם מזבחי לרוצח במזיד שתהא עבודתו כשרה

(ג) ומש"כ במכתבו השני לדקדק מל' רש"י בדי"ח ערל לב -- רשע, ונראה מזה שהוא רשע כעת, יפה דקדק, אולם ביותר יש לדקדק מד' הגמ' דכ"ב אין לי אלא ערל לב ערל בשר מנין ת"ל וערל בשר וצריכי דאי כתב רחמנא ערל בשר וכו' והא בפשוטו הו"מ למימר דצריכי תרוייהו דערל בשר הוא באופן שבשעת עבודה הוא ערל ובן נכר היינו כל שנתנכרו מעשיו לשמים אע"ג דהשתא לבו לשמים ומוכח מזה דבאופן שהוא עכשיו רשע מומר אע"פ שאינו עובד ע"ז ג"כ פסול. וכן נראה מד' הטו"א בריש חגיגה דלר"מ דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה פסול יעוי"ש (וזהו שלא כמ"ש מהרי"ק בתשו' סי' ק"ס דהוי רק חשוד). אולם מד' התוס' שפי' בזבחים כ"ב דאין לבו לשמים שלא היה לבו לשמים, נראה דמפרשי בעובד ע"ז דוקא. וכ"נ מד' הרמב"ם דנקיט לענין עבודה ואכילת פסח בן נכר העובד ע"ז, ונראה דמחלל שבת בפרהסי' לא נפסל לעבודה. ועכ"פ י"ל דהרא"ש במוע"ק ס"ל כשי' הרמב"ם והתוס' ולהכי לא נתחללה העבודה. וגם אם נימא דמחלל עבודה י"ל דעשה תשובה דבי"ד של מעלה מנקין אותו וכשר לעבודה

[ד] ומה שהעיר מעכ"ת בד' רש"י חולין קל"ב שפי' שאינו מודה בעבודה שאמר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו, ותיפ"ל דכיון שהוא רשע פסול לעבודה אינו בר חטוי ואין לו חלק בקדשים, בפשוטו נראה דלא גרע מעובד ע"ז דמפו' בשילהי מנחות דק"ט במשנה דחולק בקדשים דדמי לבעל מום, ועכ"פ הרי מפורש בקראי דיחזקאל מ"ד דחולקין ולא מקריבין, ואין נפ"מ אם הי' עובד ע"ז או רשע גם עכשיו. [וראיתי לתפארת ישראל בפתיחה "חומר בקודש" לקדשים שכ' דאפיקורס פסול לעבודה וראי' מחולין קל"ב, ותמיהני איזה ראי' יש משם דמפו' התם רק דשאינו מודה בעבודה אין לו חלק בקדשים אבל מנ"ל שהוא פסול]. ויעוי' בריטב"א בחולין שם שתמה דהא לפירש"י הוה מין ובר מיתה הוא ולא ידעתי כונתו' וכנראה דלפי שהוא בר מיתה ממילא דל"ש ליתן לו מת"כ כיון דמורידין ולא מעלין, אף דבממון מסור פליגי מ"מ מת"כ בודאי שאין לתת למי שיש לו דין דמורידין ולא מעלין

ומה שהביא מפתיחה ללוחות העדות להגאון מוהרי"א זצ"ל מכה"ג ביוהכ"פ שחשדוהו לצדוקי ומ"מ האמינוהו בשבועה דהכונה קבלת דברי חברות, לכאו' י"ל דאף אם נימא דמומר פסול לעבודה מ"מ צדוקי שאני כמו שחילק הרמב"ם בפ"ד מה' שחיטה ה"ד דמומר שחיטתו פסולה ובהל' ט"ז לגבי צדוקים שאינם מאמינים בתורה שבע"פ פ' דאם שחטו בפנינו שחיטתם מותרת

(ה) וע"ד אשר העיר עמש"כ באחיעזר לחלק מהא דחולין דמ"א דכיון שהתיר א"ע למיתה אין לך מומר גדול מזה, דזה אינו אלא בעוע"ז דמחשבת ע"ז הוי עבירה ומצטרפת למעשה משא"כ במחלל שבת בפרהסיא דאין במחשבה והכנה שום עבירה, וע"ז כ' מעכ"ת דהא דקדושין ל"ט הוי דרך דרוש, ובסנהדרין דס"א הוא רק בניסת מאחרים, ורק במגדף אמרו שכן ישנו בלב אבל בע"ז אינו מחויב על מחשבה עכ"ד. בודאי דאין כונתי שחייב בע"ז במחשבה רק דמחשבת ע"ז הוי עבירה וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' ע"ז וזהו מה שאמרו בקדושין למען תפוש את ישראל בלבם, ואינו דרך דרוש אלא להלכה, ושי' הרמב"ם בפ"א מהל' יסודי התורה דעובר ג"כ בלאו שלא להעלות במחשבה וכו' ובע"ז תלוי במחשבה. וגם באנדרטא אם לא קבלה לע"ז אינו חייב, ולהכי כשעשה מעשה עבירה אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא להשטות נתכוין והוי מומר למפרע בעת קבלת התראה משא"כ בחילול שבת בפרהסיא דאין במחשבה והכנה לחלול שבת שום עבירה כלל. ויש להעיר דכיון דמחשבת ע"ז הוי עבירה ולשי' הרמב"ם עובר בלאו א"כ יהי' מומר ע"י מחשבה גרידא, אלא שיש לתמוה מהא דהזיד בלאו ושגג בכרת בשבת דס"ט דלריו"ח חייב קרבן והא הוי מומר ע"י עבירת הלאו, וכבר הרגישו בזה ועיין בעמודי אור סי' מ"ב והוכיחו מזה דע"י עבירת הלאו לא הוי מומר, מ"מ י"ל דבעוע"ז גם בעבירת הלאו דמחשבה הוי מומר וצ"ע

(ו) וע"ד מש"כ דידיעה בלא ראי' הוי בפרהסיא כמש"כ המהרי"ק והשמ"ח וכמו שאמרו בסנהדרין דע"ד והא אסתר פרהסיא הואי, ותמה ע"ז דהא על ידיעה בלא ראי' אינו חייב בד"נ כמבואר בשבועות דל"ד, ומה שאמרו בסנהדרין דאסתר פרהסיא הוי כ' בחי' הר"ן דהיו יותר מעשרה ישראל כשנלקחה לבית המלך עכ"ד. בודאי דעל ידיעה בל"ר אינו חייב בד"נ אבל מ"מ פרהסיא מיהא הוי, ובאסתר הא לא היתה הלקיחה לבית המלך גוף מעשה העבירה, וכונת הר"ן היא דע"י הלקיחה לביה"מ בפרהסיא בפני י' מישראל הוי אח"כ ידיעה בל"ר על מעשה העבירה, וזוהי ג"כ כונת הרשב"א בקדושין דכ"א דבשעת מלחמה דאיכא ישראל טובא הוי פרהסיא של ידיעה בל"ר בעת היחוד

(ז) ומש"כ לתמוה דא"כ בשעת הגזירה הוי תמיד פרהסיא דיהרג ואל יעבור ומאי חידוש יש דשעת הגזירה. בפשוטו נראה דמאי דבפרהסיא הוי הדין דיהרג וא"י הוא באופן דמעשה העבירה ידוע בפרהסיא אבל בשעת הגזירה אפי' בצינעא שלא נודע שעשה העבירה הוי הדין דיהרג וא"י ויעוי' בחי' הר"ן לסנהדרין שם שכ' וז"ל שבשעה שאומות העולם חושבים לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חיזוק כנגדו שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל בזמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל בכלל ואם נשמע להם אפי' בחדרי חדרים הדבר מתפרסם מפני שמצאו שהועילה גזירתם לפיכך יהרג וזהו קידוש השם ואהבת המקום הכוללת לכל בני ישראל עכ"ל