אחיעזר חלק חלק ג קז

מועלת להתיר משום אבמה"ח, מ"מ כ"ז בהכשר מים, אבל בהכשר שחיטה לר"ש לא מהני משום דהאבר אסור ובעינן שיהי' ראוי לאכילה. וקשה לפ"ז בבן פקועה חי דלשי' הרמב"ם אסור מן התורה משום מפרכסת, ויקשה ד' הגמ' בחולין ע"ה דמשני בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש משום דר"ל ס"ל כהני אמוראי דאזלינן בתר דאורייתא הא בזה גם מן התורה אסורה משום מפרכסת. אלא דבאמת לשי' הרמב"ם בפ"ה מה' מאכ"א דאבר המדולדל אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו א"ש בפשיטות קו' התוס' בדע"ג דבודאי כיון דאבר אסור מן התורה לא הוכשר לר"ש בשחיטה כיון דלא התירה משום אבמה"ח. וכן הסוגיא בד' קכ"ז כולהו הנך אמוראי דפליגי אם הוי יד לכו"ע ס"ל דאין הכשר שחיטה מועיל, וצ"ל דלא שמיע לי' הך ברייתא דלר"ש שחיטה מכשיר ולא דם וכמש"כ הר"ן בחידושיו או די"ל כמש"כ התוס' בחולין דע"ג דדייקי מדקתני לא הוכשרו דאילו הי' הכשר בדמים הי' מועיל לה יד. וכן לרב אשי שם דפליגי אי שחיטה מכשרת ולא דם א"ש בפשוטו דאין שחיטה מכשרת לפי דאסור מן התורה משום אבמה"ח. ועפ"ז לשי' הרמב"ם אין הוכחה כלל דאזלי' בתר מדבריהם גם בהכשר שחיטה. עכ"פ יקשה בבן פקועה דנהי דמצד מה שטעון שחיטה מדרבנן כיון שניתר מן התורה מהני אבל הא אסור משום מפרכסת ואיך יועיל הכשר שחיטה לר"ש, הרי מוכרח מזה דמכיון דהכשר שחיטה מהני להוציא מידי אבמה"ח לישראל מהני ההכשר כמו בטומאת אוכלין, דכיון דכשתפסוק מלפרכס תהי' מותרת באכילה מהני הכשר שחיטה. אולם צריך לישב מה דקשה בשי' הרמב"ם דמשני לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש והא גם לריו"ח צ"ל כן כמשה"ק לעיל

, ו) ונראה דבאמת חידוש דין זה שחידש המל"מ והתבו"ש דגם בבן פקועה שאינה טעונה שחיטה יש בה דין מפרכסת תלוי באשלי רברבי, דלמש"כ הרמב"ן בהא דאמר ריו"ח אף לדברי המתיר בחלב אוסר בדם וחייב כרת דאליבא דר' יהודה קאמר דחייב כרת בדם התמצית הרי דמו של שליל כדם התמצית, אבל אנן דלא קיי"ל כר' יהודה אין חייבים עליו כרת כיון דלא הוי דם הנפש, ואליבא דהרמב"ן י"ל דבשליל ל"ש עד שתצא נפשה דאין כאן חיות של דם הנפש כלל, אבל שי' הרמב"ם דחייב כרת על דם השליל

והנה בחי' הר"ן בחולין דע"ז כ' על ד' הרמב"ם וז"ל וכי תימא היאך אפשר והא אמרינן דבשליל לית לי' דם הנפש וקיי"ל כדם האברים או כדם התמצית דלרבנן דקיי"ל כוותי' דאינן אלא באזהרה, וי"ל דכי אמרינן הני מילי לר"ל דכיון דס"ל דאפי' לר"י ליכא כרת בדמו של שליל ע"כ אית לי' למימר דשליל לית בי' דם הנפש וכדמתרץ בגמ' אליבי', אבל לריו"ח דאמר דלר"י ענוש כרת על דמו של שליל ס"ל דבשליל דם הנפש אית בי' כיון דד' סימנים אכשר בי רחמנא אף מצד עצמו יש בו חיות ודם הנפש מיקרי, הילכך לר"י אכולהו דמו של שליל ענוש כרת, ולדידן דקיי"ל כרבנן דאמרי דם האברים באזהרה דדם הנפש שלו כרת ודם אבריו באזהרה ודינו שוה לבהמה גמורה, עכ"ל הר"ן

ובביאור ד' הר"ן שכ' כיון דד' סימנים אכשר בי' רחמנא, אין כונתו דוקא על בן ט' רק דמוכיח מזה דמצד עצמו יש בו חיות ודם הנפש מיקרי, ומוכרח מד' הר"ן דלר"ל לית בי' משום דם הנפש. ולפ"ז לר"ל אין איסור בבן פקועה משום מפרכסת כיון דאין לו חיות של דם הנפש ול"ש בה עד שתצא נפשה כלל, וא"ש הא דמשני לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש אף לשי' הרמב"ם דמפרכסת אסורה מן התורה דהרי לר"ל באמת אין איסור מפרכסת. ומיושב בזה ד' הגמ' דמשני רק לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש דמשמע דלריו"ח לא איצטריך להכי, דבאמת לריו"ח לטעמו דחייב כרת על דם השליל ואסור משום מפרכסת מן התורה גם לר"ש לא הוכשר בשחיטה וא"ש

ולפ"מ שנתבאר הרי מוכרח מד' ריו"ח דכיון דאסור משום מפרכסת מן התורה לא מהני הכשר שחיטה לר"ש, ואע"פ שהשחיטה מוציאה מידי אבמה"ח ולכשתפסק מלפרכס תתיר באכילה ג"כ מ"מ בעינן לגבי הכשר שחיטה שתתיר מיד לר"ש כיון דהכשר שחיטה אאמד"ר, ולא דמי למפרכסת בטומאת אוכלין דאע"ג שאסורה מן התורה משום לא תאכל על הדם מ"מ כיון דמהני להוציא מידי אבמה"ח חשיב אוכל לגבי טומאת אוכלין כמש"כ הלח"מ בשי' הרמב"ם והיינו בהכשר מים אבל בהכשר שחיטה בעינן שתתיר לאכילה מן התורה. וגם ר"ל לא פליג על ריו"ח אלא דר"ל לשטתו דאין בבן פקועה דם הנפש ואינו אסור מן התורה משום מפרכסת, אבל בעיקר הדין דריו"ח דהיכא דאסור מן התורה לא מהני הכשר שחיטה לר"ש לא מצינו דפליג [וצ"ל דמאי דמשני לעיל לריו"ח בהכשר שחיטה כר"ש דמיירי בעובר מת כמשכ"ל דבחי הרי אסור מן התורה משום מפרכסת]. ולפ"ז י"ל לשיטת הרמב"ם דחבת הקדש דאינו אלא מדרבנן דמי להכשר שחיטה, וכיון דבשעה שמפרכסת אסורה מן התורה לא מהני ההכשר באותה שעה, ועכצ"ל דחיישינן שמא יגע אחר פרכוס, וע"כ השמיט הרמב"ם הא דבעינן שיאמר ברי לי שלא נגע כמש"כ באחיעזר שם וא"ש. ומזה סיוע לדעת המל"מ והתבו"ש שיש בבן פקועה איסור דמפרכסת דלהכי לריו"ח לא מהני הכשר שחיטה. אבל בד' הראשונים לא מצאתי גילוי לחידוש דין זה, די"ל דבבן פקועה דגם דמו וחלבו ניתר, ועכ"פ כשהעובר טרפה ניתר לכו"ע אף שאין השחיטה מתרת, ועכצ"ל דלא הוי בהמה כלל לגבי דינים אלו והוי כדגים וחגבים, ולא מצינו דין מפרכסת דלא תאכל על הדם רק בשחיטה שמפרכסת אח"כ ולא בבן פקועה וראיתי בס' נאות יעקב שפלפל בזה

, והחת"ס בחידושיו בריש חולין כתב לתרץ ד' התוס' שם דלהכי במפרכסת אינו מטמא טומאת אוכלין במוקדשין משום דכל כמה דלא זריק דם לא אישתרי בשר ולא הוי אוכל, ותמיהני דהא לא גרע מבהמה טמאה, דמה שצריך מחשבה היינו להאכיל לנכרי אבל במוקדשין דעומד לאכילה אחר זריקה בודאי דהוי אוכל. ואולי כונת החת"ס ג"כ לחלק בין הכשר חבת הקדש דמדרבנן להכשר מים. ולפי שכל הענין הוא לפלפולא אין להאריך בזה

ז) משה"ק מעכ"ת. ע"ד התוס' בריש חולין שהם באמת ברייתא ערוכה דמפרכסת מטמאה טו"א מאי שנא מבן פקועה דמבואר בדע"ה דאינו מטמא לפי שהוא חי אע"ג דהוי אוכל כמ"ש התוס' בחולין דקכ"ת, נראה דצ"ל דשאני ב"פ בן ט' חי כמ"ש הרמב"ם בפ"ב אה"ט ה"ז במצא בה בן ט' חי שאין החי מתטמא דד' סימנים אכשר בי' רחמנא רק דניתר מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו ובכה"ג ל"ש בי' טומאה כמו בכל בע"ח, משא"כ במפרכסת שנחתכו הסימנים, אע"ג דגם היתר אכילה לישראל הוא רק מצד דין היתר שחיטה ואבר ובשר הפורש אסור לב"נ מ"מ הרי נעשה בו מעשה דחתיכת סימנים המוציאו מידי חיות ולכן אע"ג דלגבי שאר דינים הרי הוא כחי מ"מ לגבי טו"א חשיב אוכל ועוד דבמפרכסת הרי תפסק לפרכס מאלי' בלא שום מעשה, משא"כ בב"פ שהוא חי שצריך מעשה להמיתו כדי להוציאו מידי חיותו. ועי' במנח"ח מ' ק"ס מש"כ לפרש לשי' הרמב"ם דס"ל גבי דגים דאינם מקבלים טומאה עד שימותו ומ"מ פסק להאיבעי' דנולד בהם טרפה דטרפה הו"ל כמת, וכ' שם דממקומו מוכרע דאמאי סוברים ב"ה אם אינו יכול לחיות הוא כחי בדגים הא השוחט ומפרכסת הו"ל כמת ומטמא אף שעדיין חי אלא שם מחתכי סימני חיות והכא לא