אחיעזר חלק חלק ג קו

אולם אחרי ההתבוננות נראה דאין סתירה מד' הגמ' בדע"ה, דלכאו' צ"ב ד' הגמ' מאי דקאמר לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש, דהא עכצ"ל כן גם לריו"ח דס"ל דתרי גופי נינהו דמשו"ה הוכשר אין לא הוכשר לא דהא לר"ש שחיטה מכשרת וע"כ גם לריו"ח אתי דלא כר"ש. וגם גוף ד' התוס' בדע"ג דכיון דאבר אסור מדרבנן לא מהני הכשר שחיטה סותרים למש"כ בד' קכ"ז בד"ה ומר סבר, דהא אם נעשית יד לאבר הי' מוכשר בשחיטת הבהמה אע"ג דהאבר אסור מדרבנן, מבואר שם דכיון דמהני להתיר מן התורה מהני הכשר שחיטה

ב) ומצאתי ישוב נכון לזה בס' לב ארי' דדוקא לריו"ח דס"ל דתרי גופי נינהו ואוקי מתני' דר"מ ס"ל כר"ש דשחיטה מכשרת וס"ל ג"כ דאין שחיטה עושה ניפול והאבר מותר מדאורייתא, וקשה אליבי' למ"ל לר"מ דהוכשר בדמי' דהא שחיטה עצמה מכשרת, מש"ה הוכרחו לתרץ דכיון דמדרבנן אסור לא מהני הכשר שחיטה דרבנן, ולכן א"ש לריו"ח דהאי דעבר בנהר הוכשר אתי גם אליבא דר"ש דכיון דבן פקועה אינו ניתר מדרבנן לא מהני הכשר שחיטה. אבל לר"ל דס"ל חד גופא הוי והוכשר בדמי' ולא איצטריך לאוקמי מתני' כר"ש, וגם ס"ל דלר"מ שחיטה עושה ניפול והאבר אסור מדאורייתא, לדידי' מהכ"ת נחדש דכיון דאסור מדרבנן לא מהני הכשר שחיטה לר"ש ונקטינן דכיון דמהני הכשר שחיטה מן התורה גם לגבי האבר להכי מהני ההכשר אף לר"ש, ולזה הוצרך ר"ל לומר דהברייתא אתי' דלא כר"ש, זהו תו"ד הלב ארי'

, אולם לכאו' תמוה דהא לעיל מיני' אותבי' ר"ל לריו"ח ממתני' דהבשר מגע נבילה דברי ר"מ וחכ"א מגע טריפה שחוטה ולריו"ח במאי איתכשר, ומשני בשחיטה כר"ש דאמר שחיטה מכשרת, והרי לריו"ח אזיל בתר דרבנן והא מדרבנן טעון שחיטה, וע"ז התעורר מעכ"ת. ולדברי הלב ארי' צ"ל דלא הפריס ע"ג קרקע ואינו טעון שחיטה מדבריהם, אבל תמוה דהא עכ"פ מפרכסת מיהא הוי ואסורה מדרבנן. אלא דבאמת לר"מ בודאי בבן ט' בעובר מת מיירי דבחי הא טעון שחיטה או מיירי בבן ח' חי כמש"כ המהרש"א שם, ועיקר הקושי' מר"מ ולא מרבנן כמ"ש בעל המאור דלרבנן דהוי כמגע טריפה י"ל דחיבת הקדש מכשירתו. אלא שהרמב"ן מסתפק בזה דכל שאינו ראוי ליקרב למזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשירתו, אבל גם לד' הרמב"ן י"ל דלרבנן מיירי בבן ח' חי או בבן ט' מת שא"צ שחיטה מדרבנן ולפיכך השחיטה מכשירתו כיון דמותר גם מדרבנן. אלא דאי נימא דבן פקועה בן ט' חי שלא הפריס ע"ג קרקע אסור כמפרכסת עד שתצא נפשה אפשר דגם בן ח' חי אסור, וצ"ע בזה דאפשר דדוקא בבן ט' חי דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ושייך בו דין שחיטה יש בו גם דין דמפרכסת משא"כ בבן ח' חי. אבל מד' התבו"ש נראה דאף בן ח' חי אסור מדרבנן, ולפ"ז הא אסור מדרבנן מצד מפרכסת, וצ"ל דמיירי בבן ח' מת או בבן ט' מת. אולם הבעל המאור כ' שם דהא דאבע"ל מהו למנות בו ראשון ושני לרבנן בבן ט' חי ולר"מ בבן ח' חי מדאמרינן עלה נעשה כזוג המתקשקש, אבל במת דברי הכל חד גופא הוא, והא דאותבי' ר"ל לריו"ח משום דכולהו עוברין הניתרין בשחיטת אמן אתניא במתני' עכ"ל, ולדבריו עכצ"ל דבחי קמיירי אבל בחי' הרמב"ן מבואר דהאיבעיא הוא בכל אופן כגון בן ח' בין חי ובין מת שמותר בשחיטת אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן, הרי דגם במת מספק"ל להגמ'. [ובס' לב ארי' מרגיש בזה אם הקושי' גם מדרבנן דלא הוי חבת הקדש, ולא ראה ד' הבעה"מ והרמב"ן]

ג) ובס' לב ארי' שם תמה על מה שהשמיט הרמב"ם האיבעיא ומחלוקת ר"י ור"ל דאע"ג דבבן ט' חי בלא"ה אין נ"מ דלא נטמא כלל וכמש"כ בפ"ב מה' אה"ט ה"ו שאין החי מתטמא אע"פ שהוא כאבר מאברים הא נ"מ בבן ט' מת או בבן ח' חי. ולכאו' י"ל בשי' הרמב"ם דס"ל דהאיבעיא היא רק בבן ט' חי כמי שפירש"י משום דבמת או בבן ח' חי הוי כאבר מאברי' ול"ש בו למנות ראשון ושני ורק בבן ט' חי דניתר רק מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו מכיון שהוא חי בפ"ע וד' סימנים אכשר בי' רחמנא איבע"ל דבכה"ג לא הוי ירך אמו (ועי' ברא"ש בפ' בהמה המקשה שכ' בשי' הרמב"ם דס"ל בחלב בן ט' חי דאסור דאע"פ שניתר בשחיטת אמו היינו מאיסור דאבמה"ח מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו משא"כ בשאר איסורים, אבל בן ח' הוי כאבר מאברי' לגמרי וניתר מסברא), וקושית הגמ' הוא מרבנן דאמרו מגע טרפה ולא מר"מ דהא ס"ל טעון שחיטה, ולפ"ז האיבעי' היא רק לריוה"ג דס"ל דמטמא טו"א כשהוא חי, והרמב"ם דפסק כרבנן שאין החי מתטמא מש"ה השמיט הבעי' ומחלוקת ר"י ור"ל. אולם יותר הי' נראה בשי' הרמב"ם דפלוגתא דר"י ור"ל לא בבן ט' חי דאל"כ לא הו"ל לפסוק כחכמים ודלא כריוה"ג כיון דריו"ח ור"ל ע"כ ס"ל כריוה"ג דמטמא כשהוא חי. וכ"כ בס' מי נפתוח והאריך בזה להוכיח שכן היא שי' הרמב"ם, ובמה שהשמיט פלוגתא דר"י ור"ל צ"ל לפ"ז כמש"כ הלב ארי' לפי שזה נשמע מדקדוק לשון הרמב"ם שם בהל' ז' אע"פ שהוא כאבר מאברי', ונשמע מזה דדוקא בנתנבלה אמו שיש לו ב' סימנים אבל במת הרי הוא כאבר מאברי' וחד גופא הוא משום דבדין זה אמרי' עובר ירך אמו הוא. ומצאתי בפי' רבנו גרשום מי אמרינן שליל שני הוי או עובר ירך אמו הוא יעוי"ש

ד) ולמש"כ מבואר דהרמב"ם מפרש פלוגתא דריו"ח ור"ל בבן שמונה חי או בבן ט' מת. עכ"פ י"ל לכו"ע דמאי דמשני הגמ' דהוכשרה בשחיטה כר"ש היינו במת (לבד לשי' בעל המאור דס"ל דבמת לא פליגי דהוי חד גופא ומפרש דפליגי בחי) ובכה"ג ראוי' לאכילה גם מדרבנן. ובעבר בנהר שהפריס ע"ג קרקע וטעון שחיטה מדבריהם לריו"ח לא מהני הכשר שחיטה לר"ש כיון שאי"ר לאכילה מדרבנן כמ"ש התוס' בד' ע"ג דלריו"ח מוכרח כן אבל לר"ל שאין הכרח לזה מפרש בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש כמש"כ הלב ארי' שהבאנו לעיל

ולפי המתבאר לריו"ח דבן פקועה אף שאינו אסור לעולם דכשתצא נפשה הרי היא מותרת ויש לה היתר בשחיטה מדרבנן מ"מ לא מהני הכשר שחיטה מדרבנן, א"כ אין סתירה לדין מפרכסת די"ל דלא מהני הכשר דחבת הקדש שאאמד"ר, ואדרבה יש ראי' מזה דאע"ג דיש לה היתר אח"כ מ"מ לא מהני הכשר. והתוס' בריש חולין בד"ה במוקדשין תירצו ברווחא לכו"ע אף לריו"ח דס"ל דאזלינן בתר דרבנן בהכשר דרבנן

וצ"ל דשאני הכשר מדבריהם מהכשר מים מן התורה דמהני אע"פ שאסור באכילה מן התורה וגם במפרכסת דאסורה לב"נ כמבואר במתני' בחולין דקי"ז ובד' קכ"א בישראל בטמאה ונכרי בטהורה מקבל טומאת אוכלין אף במפרכסת שאינה ראוי' באותה. שעה לאכילה גם לב"נ מ"מ מהני הכשר מים. אבל בהכשר שחיטה לר"ש אף דמהני לגבי ב"נ דאין באבר המדולדל אלא מצות פרוש ומותר לב"נ כמ"ש הרשב"א והר"ן מ"מ כיון שאינו ניתר לאכילה מדרבנן לא מהני הכשר מדבריהם וה"נ בהכשר מדבריהם בחבת הקדש. עכ"פ בפשוטו י"ל דאין סתירה מחולין דע"ה לר"ל דס"ל דאזלינן בתר דאורייתא כהני אמוראי בדקכ"ז והתוס' בריש חולין מיישב לרב אשי וריו"ח

ה) ובשי' הרמב"ם דס"ל דמדאורייתא אסור לאכול קודם שתצא נפשה משום לאו דלא תאכל על הדם, וכ' הלח"מ שם דלדעתו צ"ל דלהכי במפרכסת מטמא טו"א משום דהשחיטה