אחיעזר חלק חלק ג קה

דמש"ה בתודה מן החולין ולחמה מן המעשר, אינו דומה להריני נזיר מן הגרוגרות דלב"ה לא הוי נזיר משום דהוי נדר ופתחו עמו דכאן קבעי למיהדר ולא מצי הדר משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט, וד' התוס' שם צ"ב, ונראה בכונתם דדוקא כשעוקר כל האמירה הוי טעות אבל כשאינו עוקר כל האמירה אמרי' דאמירה לגבוה כמסל"ה וכיון שלא נתבטלה האמירה לגמרי הוי כבא ליד גזבר דלא מהני, ולהכי בהריני נזיר מן הגרוגרות דחוזר מעיקר הנזירות ומבטל כל דבריו ל"ש אמל"ג ומהני שאלה (וכמש"כ בשו"ת רב"ץ אשכנזי הובא בש"ך סי' רנ"ה דאע"ג דאמל"ג כמסירה להדיוט דמי מ"מ לא הוי כאתי ליד גזבר משום דעוקר הדבור לגמרי), וכן במנחה מן השעורים דחוזר מן המנחה, משא"כ בתודה מן החולין ולחמה מן המעשר דרוצה במקצת דבריו שתהי' תודה. ויתישב בזה סוף ד' התוס' ושלמים נמי, ובברכת הזבח מחקו, דכונתם דכיון שאינו עוקר לגמרי ורוצה שיהי' שלמים נמי ושיהי' לחצאין לא מהני. ואיך שיהי' בבאור ד' התוס' בהקדש, אבל גם בתמורה דל"ש שאלה ואיתנייהו בטעות נראה עפ"י גירסת הגר"א דכל שאינו עוקר דבורו לגמרי ולא נתבטל הדבור לגמרי אינו יכול לחזור ממקצת וזוהי סברא נכונה. ובדבר הגי' בירושלמי אין אדם נשאל על תרומתו צ"ל על תמורתו וכ"כ במה"פ שם

[ו] וע"ד מה שהשיג עמש"כ בסי' ל"ט ע"ד הירושלמי בפ"ב דחלה דתגרי נכרים מוכרים להם וכרי"ש דאמר לאחר ירושה וישיבה משמע, דלהכי איצטריך להא דתגרי נכרים משום דמצד פטור חו"ל הי' מתחייב ע"י פירות חו"ל שנכנסו לארץ ורק דמצד פטור נכרי לא מהני מה שנכנסו לארץ, ותמה ע"ז דהא לרי"ש בתוך י"ד לא נתקדש בקדושת הארץ לגבי דין חדש ולא נתחייבו מצד פירות חו"ל שנכנסו לארץ עכ"ד, הצדק אתו. אולם על הגליון רשמתי בצדו די"ל לפמש"כ הב"ח. בתשו' גאוני בתראי בסי' ב' לשי' הירושלמי: דמה שאמרו וכרי"ש פי' הוא שמביא ראי' על הא דמשני מה שהיו תגרי נכרים מוכרים להם דהיינו כרי"ש וכו' כלומר דלרי"ש מקרא דכי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וגו' לא נצטוו להביא עומר אלא לאחר י"ד שנים, וא"כ צ"ל דכל י"ד שנים לא הביאו עומר כלל, וכיון דמיד שנכנסו לארץ זכו בארץ ובכל תבואות הארץ נאסרה התבואה באכילה מאותה שעה משום חדש כיון שאין עומר שיתיר, וע"כ דלא אכלי כל י"ד שנה אלא מתגרי נכרים שהיו מביאים משארי ארצות, ולהכי מייתי דלרי"ש משני מתגרי נכרים, וחולק על הבבלי שהק' דלמ"ד דמושבותיכם דלגבי חדש לאחר ירושה וישיבה משמע ניכול לאלתר ומשני דלא הוו צריכי עכ"ד הב"ח. ומ"מ י"ל דלא ס"ל דמושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע, ובפרט למש"כ הירו' בערלה דאיצטריך לכשיצאו לחו"ל ובחו"ל אינם חייבים, והא כפשוטו הומ"ל דאפי' משל חו"ל, אלא משום דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים ובשל נכרי פטור משום דשל נכרי הוא פטור בפ"ע, ומזה מדייק הב"ח דאפי' למ"ד חדש נוהג בחו"ל מ"מ בשל נכרי פטור. ואם שי"ל דהב"ח אינו מפרש כן מ"מ יל"פ כן ד' הירושלמי. וביותר י"ל למש"כ הפנ"י בקו"א לקדושין בה' חדש לישב ד' הירושלמי, דלכאורה מפו' בד' הירו' דנראה דב' תירוצים הם ולתי' הרשון ס"ל דחדש נוהג בחו"ל ומ"מ אינו נוהג בשל נכרי, וכ' דהירוש' בשנויא קמא ג"כ ס"ל דחדש אינו נוהג בחו"ל ואי משום דכתיב בכל מושבותיכם אתי לחדש הבא מא"י לחו"ל, ובשנויא בתרא משני דאף מתבואות הארץ היו יכולים לאכול. וכ"כ בביאור הגר"א להירו' ויעוי' בשו"ת משכנות יעקב. ואכתי קשה על הלשון מה שתגרי נכרים היו מביאין להם דהו"ל למימר דאפי' משל חו"ל, אלא דבשל חו"ל היו מתחייבים מצד פירות חו"ל שנכנסו לארץ, אבל בשל נכרים מחו"ל לא נתחייבו לכשנכנסו לארץ כמש"כ שם

ומש"כ מעכ"ת עמש"כ לישב ד' הירושלמי דלהכי איצטריך קרא דמושבותיכם בחדש לכשיצאו לחו"ל משום דלכשיהי' קרימת פניהם בחו"ל אינו חייב משום לחם, דדבר זה נסתר מהירוש' פ"ק דהוקש לחם לקלי דכמו דקלי אסור בחדש אפי' שלא הביאו שליש ה"ה בלחם, ומה"ט כמו בקלי שיצא לחו"ל יש עליו דין חדש כן בחיוב לחם חייב לכשיצא לחו"ל. לא אדע איזה דמיון יש לזה, דמאי דילפי' מהיקש הוא באם אפאה מתבואה שלא הביאה שליש חייב משום לחם כמו קלוי, אבל לגבי יצא לחו"ל אם יצא לחם לחו"ל ה"נ דחייב כמו ביצא קלי לחו"ל, אבל ביצאה תבואה שלא נתחייבה בארץ משום לחם ורק בחו"ל נתחדש ע"ז שם לחם ע"י קרימת פניהם הו"א דלא יתחייב משום חיוב חדש דלחם. (ועי' במנח"ח סי' ש"ג מה שפלפל בד' התוס' דפסחים כ"ג דבלא הביא שליש דאי"ח משום חדש דאתי כר"א בפ"ק דחלה ולא הביא ד' הירו' שם דנראה דאף לר"א חייב, וכ"פ הגר"א ועי' בשו"ת שאג"א החדשות, ובשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"ח האריך בזה ותמה ג"כ ע"ד התוס' יעו"ש)

[ז] וע"ד אשר העיר עמש"כ באחיעזר חאה"ע סי' כ"ב לתמוה ע"ד הה"מ בפ"ג מה' מלוה ולוה דשי' הרמב"ם דלאו דלא תבוא אינו ניתן לתשלומין שלא אסרה תורה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נושה בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן, מד' הרמב"ם בפ"ג מה' גזילה הט"ז דמבואר שם דהר"ז גזלן, וע"ז כ' כתר"ה דכונת הרמב"ם דהוי גזלן לענין אונסין, אבל לא הוי גזלן לענין הלאו כמש"כ הפנ"י בב"מ דס"א לענין קרקע, והקצוה"ח בשולח יד בפקדון עכ"ד, לא ידעתי לפרש דבריו שהרי עיקר תמיהתי דכיון דמחויב באונסין הר"ז ניתן לתשלומין, והה"מ כ' שאין זה ניתן לתשלומין שלא נתחייב באחריותו כלל דלא הוי גנב וגזלן, והרי מבואר מד' הר"מ ספ"ג מה' גזילה. דהוי גזלן וחייב באונסין ומה בכך אם אינו עובר משום לא תגזול (ועי' באחיעזר שם באות ה' דמד' הראב"ד נראה דנפסל לעדות וי"ל בכונת הרמב"ם דלענין זה חשוב גזלן יעו"ש. ובמש"כ כת"ר י"ל מה שתמהתי שם בד' הר"מ בפ"ג מה' מלוה ולוה הל' ה' אמאי לא מנה הרמב"ם לאו דלא תגזול דבאמת לא עבר הלאו). ב"ה ח' חנוכה תרצ"א. סימן מח לגדול אחד

א) הנה העירני מעכ"ת עמש"כ באחיעזר חיו"ד סי' א' אות ב' בד' התוס' ריש חולין ד"ה ובמוקדשין לישב תי' הראשון דהא באמת ברייתא ערוכה היא דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין, ע"פ ד' התוס' בחולין דע"ג דבהכשר שחיטה דאינו אלא דרבנן היכא דמדרבנן אסור באכילה לא הוי הכשר, וה"ה בהכשר דחיבת הקדש דאאמד"ר לא מהני הכשר קודם שתצא נפשה דגם בחולין אסורה מדרבנן. והקשה כתר"ה מד' הגמ' בחולין ע"ה דמשני לר"ל בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש, מפורש דלר"ש מכשיר אף דבן פקועה בודאי אסורה כמפרכסת כמש"כ האחרונים. וכ"כ המל"מ בפרשת דרכים, הרי מוכח דאע"פ שאסורה מדרבנן עד שתצא נפשה מ"מ מועיל ההכשר, ועכצ"ל דדוקא באבר דלעולם אסור לא מהני הכשר שחיטה שאינו אלא מדרבנן, משא"כ בבן פקועה שתהי' מותרת אח"כ וכן בכל מפרכסת. הנה יפה תמה, ובאמת יקשה ביותר דהא איירי בהלך לבית הקברות והפריס ע"ג קרקע וטעון שחיטה מדרבנן ואסור באכילה לפני השחיטה ולגבי דרבנן לא הועילה השחיטה, ומה בכך דיש לה היתר ע"י שחיטה מדרבנן הא עכ"פ שחיטת אמה לא הועילה.