אחיעזר חלק חלק ג קג

ומש"כ לתמוה עמש"כ באחיעזר באות ד' בשם הדברי אמת דמפרש בד' הרי"ף דלהכי לא הוי גיטא עד דמטי לידי' משום דזכי' אינה מטעם שליחות ובשטר בעינן נתינה, ותמה דהא במזכה גט במקום יבם מהני, יעוי' באחיעזר בסי' כ"ט אות ד' מה שתמהתי בזה. ובאמת זוהי שאלת הראשונים שתמהו על הרי"ף מהא דמזכה גט במקום יבם וכמו שתמה הר"ן שם, וע"כ לא אדע תמיהתו על בעהמ"ח דברי אמת שהסביר דברי הרי"ף כן דלא מהני לא בשחרור ולא בגט אשה מהאי טעמא דזכי' לאו משום שליחות דשי' הרי"ף היא באמת שלא כסוגית הש"ס ביבמות ד' קי"ח. ומרוב טרדותי לא אוכל להאריך. סימן מ"ו ב"ה, כ"א אדר תרפ"ד. לרב גאון בעיה"ק

העירני ידידי הדר"ג בשולי מכתבו עמש"כ באחיעזר חאה"ע סי' ל' בנקב שאין הדיו עובר עליו דפסולו מטעם כתיבה תמה דל"ש בגט כמבואר בחולין קי"ט ובשבת ק"ח, והעיר ע"ז כת"ר דמהתם אין ראי' כי אם לפי הס"ד לפסול גם בנקב שהדיו עובר עליו ואין מקום לפוסלו כ"א מצד כתיבה תמה, אבל לפי המסקנא דפסול רק כשאין הדיו עובר עליו י"ל דבכה"ג בטלה צורת האות עכ"ד. יעוי' בקרית ספר להמבי"ט בפ"א מה' תפלין שכ' עור שהי' נקוב לא יכתוב ע"ג הנקב דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלמה ולא מפסקת, ואם הדיו עובר עליו אינו נקב, מפורש בדבריו דגם בנקב שאין הדיו עובר עליו פסולו מצד כתיבה תמה. גם לפי החילוק שחילקו הפוסקים בין נחלק האות מתחילה או אח"כ עכצ"ל דלא נתבטל צורת האות דאם נתבטל האות מאי נפ"מ. ובמנחות ל"ה אמר אביי האי קולפא דתפלין צריך למיבדקי' דילמא אית בי' ריעותא והא בעינן כתיבה תמה, והא אביי בשבת ק"ח ס"ל ג"כ דכל נקב.. שהדיו עובר עליו אינו נקב ומ"מ פוסל משום כתיבה תמה. אולם הב"ח בסי' ל"ב מחלק בין נקב שבתולדה או שאינו בתולדה, דלאביי כל שאינו בתולדה אפי' אין הדיו עובר עליו פסול יעוי"ש, ויעוי' במגן גבורים שם שחלק על הב"ח בזה דגם לאביי אין חילוק, ומפשטא דשמעתתא אינו נראה כן

ומה שהעיר מד' היראים סי' שצ"ט שכ' דאם נכתבו האותיות כדינן ונמחקו או נקרעו מייתינן ינוקא דלא חכים ולא טפש ואי קרי להו כדמעיקרא שירי מצוה הן וכשרין. וזה ל"ש בגט עכ"ד. הנה מד' היראים יש ראי' להיפך דהא חזינן דאם ינוקא דל"ח ול"ט קרי לה הוי אות ואם לא קרי לא הוי אות ולא מהני מצד שירי מצוה, ורק בסת"מ דבעינן כתיבה תמה וכל שלא היתה כתיבה תמה מתחילה פסול מ"מ אם נכתבו כדינן ואח"כ נמחקו אם לא נתבטל האות יש ע"ז דין שירי מצוה, משא"כ בגט דלא בעי' כתיבה תמה גם מתחילה כשר אי חזינן דינוקא דל"ח ול"ט קרי לה לאות כיון שלא נתבטל צורת האות

ומשה"ק ע"ד היראים מהגמ' מנחות ל"ה דגרדומי מצוה לא מהני בתפלין דהוי תשמישי קדושה א"כ מכש"כ דלא מהני בגוף הקדושה -- יפה תמה, ויעוי' בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רנ"ו בדיו שנשתנה לאחר הכתיבה, והביא ד' הג' מהור"ש קלוגער דהוי כגרדומי תכלת, והרב שכנגדו דחה אותו דהרי הכא בקדושה עסקינן וגרדומי תשמישי קדושה פסולין, ולא הביא ד' היראים שתי' כן גם בגוף הקדושה ויעוי' בחת"ס שם מה שהק' השואל מ"ט לא מכשרינן גרדומי שופר ולולב דמכשירי מצוה נינהו, ותי' דמתכלת לק"מ משום דתכלת היא גופא מצוה שהרי בעי עשי' לשמה ואפי' למ"ד לאו חובת טלית היא מ"מ מדבעי' עשי' לשמה הוי מצוה בעצמה וכיון שהוכשר תו לא פקע שם מצוה מיני' משום פחת שעורו, וזה רק בתכלת משא"כ שופר ולולב שאין בגופן מצוה אלא הלקיחה, ורק דקשה מגרדומי אזוב ותי' דשיורי טהרה שאני יעוי"ש

וכד' החת"ס מבואר בב"י סי' ל"ב בתפלין שנתקלקל רבוען לחלק מציצית דשאני ציצית דכתיב ועשו להם העיקר בשעת עשי' אבל בתפלין בעינן שיהיו מתוקנים לעולם. אבל תמיהני מד' הגמ' במנחות דאינו מחלק בין ציצית לתפלין רק לפי שהוא תשמישי קדושה, והא בפשוטו הו"ל למימר דשאני ציצית דכתיב ועשו להם ציצית משא"כ בתפלין וא"כ בכה"ג אף בתשמישי מצוה ל"ש גרדומים כמו שחילק החת"ס ומבואר מהגמ' דאין חילוק

ובאמת ד' היראים צ"ע אם לא דנימא דגוף הקדושה מהני ומשוי גרדומים, אבל באמת ענין גרדומים הוא רק בדבר הצריך שעור כמו בציצית שצריכים שעור וכן באגודת אזוב שהתורה אמרה שיהי' בה אגודה, וכל שאין בה קלחים ובהם שלשה גבעולים ל"ש אגד, וכן בתפלין ורצועות לפי הס"ד דאף שבתחילה אין שעור זה מספיק אבל אחרי שכבר נעשה אינו מתבטל. ועי' בכיוצא בזה בתוס' נדה כ"ו בד"ה תחלתו שכ' ומשה"ק ר"ת דא"כ יהי' סופו חמור מתחילתו דאינו מקבל טומאה רק בד' לק"מ דהעושה כלי חרס אינו עושה אלא דבר חשוב אבל כלי שנתמעט כ"ז שראוי אינו מתבטל כמו גרדומי ציצית דבשיריים סגי יעוי"ש, הרי דהעיקר בזה בדין השעור אבל מה ענין זה לדין דכתיבה תמה דאין זה בגדר שעור, וכמו שאם נחסר האות לא יהי' הדין דגרדומים כמו כן לגבי דין דכתיבה תמה, והעיקר מה דמהני בזה מה שנפסק אח"כ הוא משום דמאי דבעי' וכתבתם כתיבה תמה הוא בשעת כתיבה ויעוי' בנמוק"י שם מה שמחלק בשיורי מצוה שזהו משום זה אלי ואנוהו. ויעוי' בהגהות הגאון מוהר"ד לוריא ז"ל מה שהאריך בזה והדברים צריכים באור לעת הפנאי. סימן מ"ז ג' אדר תרפ"ו. לגדול אחד

אודה מאד לכת"ד כי שם לבו לעיין באחיעזר ולהשיג את אשר מצא לנכון לפי דעתו

[א] מש"כ מעכ"ת לסתור החידוש דבגניבה וגזילה אין נדחה התשלומין משום לאו אחר כמו בחובל מגמ' ערוכה בב"מ דצ"א בחוסם פרתו של חבירו דמקשה והא אין לוקה ומשלם והרי יש כאן איסור גזילה דמחויב ממון כמבואר בתוס' שם ובמכות ד"ד, הנה לא מצאתי בתוס' שם. ולכאורה מה ענין גניבה וגזילה לחסימה והחיוב בתשלומין הוא כמו שאר חיובים. אולם בד' הרמב"ן המובא באס"ז לב"מ שם מבואר דה"נ שני שמות הם. שאינו משלם אלא משום והשיב את הגזילה, ונראה בכונת הרמב"ן לפ"מ שאמרו בב"מ דקי"א בכובש שכר שכיר דעובר משום ה' שמות וכפי' הרמב"ם בפי"א מה' שכירות וזהו בין באדם בין בבהמה ואם כובש השכר ואינו משלם השכירות יש בו משום גזל, אבל בודאי בחוסם פרתו של חבירו אינו עובר משום לא תגזול במה שנתחייב במזונותי' דהא ביכלתו לשלם, ומה שעובר על החסימה הוא גם בפרתו, ורק אם מחוייב בתשלומין ואינו משלם כל עיקר עובר משום כובש שכר שכיר אבל אם רוצה לשלם לאח"ז אינו עובר וכמש"כ הסמ"ע בסי' של"ט, וכונת הרמב"ן דאחרי שאמרה תורה לא תחסום ממילא מחויב לשלם מצד השכירות ואם אינו משלם כל עיקר הרי הוא ככובש שכר שכיר וממילא דיש בו