אחיעזר חלק אבן העזר צח

ה' שהעלה ג"כ דגם בגרמא הוי רודף מדין מחתרת יעוי"ש, וידידי עמיתי הרב הגאון מו"ה בנציון שאטער ר"מ בישיבת ראמיילעס העירני מקושית הש"ס בב"ק דכ"ב לר"ל דס"ל אשו משום ממונו אילו קטיל תורי' עבדא מי קא מיחייב ומאי מקשה נהי דאי"ח מיתת ב"ד לר"ל דלא ס"ל אשו משום חציו מ"מ שם רודף עליו מצד גרמא וע"כ דאין על גרמא דין רודף ואם כי מדהג"מ י"ל דאע"פ דמוכח דיש דין רודף גם בגרמא מ"מ מקלבד"מ לא נפטר רק היכא שיש בו חומר עבירה של חיוב מיתה אבל בגרמא אע"פ דהוי רודף וניתן להצילו בנפשו כדי להציל את הנרדף אבל מממון לא מיפטר ולהכי מקשה בגמ' דאמאי מיפטר משום ממון, ובזה יתישב ג"כ מאי דמקשים בסנהדרין ד"י בהעדים של האב שהזימו בשקר לעדי הבעל הלא הי' על העדים דין רודפים בעדותן להרוג לעדי הבעל ולמה ישלמו עדי האב להבעל מאה כסף הא הוי' מיתה וממון לחד כמש"כ הריב"ם בב"ק דכ"ב, אבל אי נימא דע"י גרמא לא הוי קלבד"מ א"ש, אולם באמת זהו נגד הסברא הישרה דכיון דעיקר דין רודף הוא להציל את הנרדף ואפ"ה אמרינן גבי' קלבד"מ א"כ ה"ה בגרמא כיון דניתן להצילו בנפשו בדין שיפטור משום קלבד"מ ועכצ"ל דשאני בעדים מזימים דאין עליהם דין רודף דדוקא ברודף מבורר שרוצה להרוג ומיתתו ביד כל אדם יש לו דין רודף משא"כ בעדים אשר בעת עדותם הלא לא נתברר הדבר ובפרט כל זמן שלא נגמר הדין [ואחר גמ"ד הא פסק מאתם דין רודף גם אחרי גמר עדותם אחר כדי דיבור ל"ש בהו רודף דהא אי אפשר שיחזרו מעדותם] ובודאי אם יהרגו העדים המוזמים את המזימים יתחייבו מיתה עפ"י דין ול"ש בהו דין רודף, ולמש"כ דגם ברודף ע"י גרמא פטור משום קלבד"מ מ"מ נראה דמגוף דהגמ' בב"ק דכ"ב אין סתירה, די"ל דהש"ס מוכיח מדקתני ומת העבד דפטור ואם איתא מדין רודף גם אי ניצל אח"כ העבד ולא מת יפטור המדליק את הגדיש מדין רודף דרודף ששיבר את הכלים פטור אף אי לא מת הנרדף וע"כ צ"ל דהברייתא תני פטור דקלבד"מ מדין חיוב מיתה עפ"י דין משום מיתת העבד ולא מדין רודף וע"כ צ"ל דאין על המדליק דין רודף ולא ניתן להצילו בנפשו משום דמי שיבוא להציל יציל ע"י שיתיר את העבד הכפות הנרדף ומה שאין המדליק מציל את העבד כפות אחרי שהדליק אין ע"ז דין רודף ורק מיתה ביד"א חייב כיון דעכ"פ העבד כפות וע"י חציו ישרף העבד ול"ד לזורק חץ ותריס בידו דלפי מה שהוא אין החץ יכול להורגו אלא די"ל דמ"מ לגבי העבד הנרדף שהוא כפות הלא ניתן להצילו בנפשו ומחויב מיתה לגבי הנרדף מ"מ אין זה מוכרח דאפ"ל דאם יהי' מציאות יכול להציל את עצמו בלי הריגת הרודף או שיכול להציל א"ע באחד מאבריו גם למש"כ הריב"ש דהנרדף פטור גם ביכול להצילו באחד מאבריו כתבתי בסי' הקודם דאין על הנרדף חיוב מיתה משום דאנוס הוא אבל מצד קלבד"מ לא נפטר הרודף דאין עליו חיוב מיתה רק שהנרדף ההורגו פטור וכדמוכח מסנהדרין דע"ד דביכול להצילו באחד מאבריו לא נפטר משום קלבד"מ, וכ"ז יל"פ בדהג"מ אבל הרשב"א דמפרש הגמ' מדין רודף א"כ קשה מאי נפ"מ בין אשו משום חציו ובין אשו משום ממונו סוף סוף רודף הוא ע"י גרמא וניתן להצילו בנפשו

ד) והנה ד' הרשב"א צ"ב וז"ל אמאי פטור בעבד כפות וגדיש סמוך משום קלבד"מ והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של העבד וכדאמרינן בגונב כיס בשבת שכבר נתחייב בגניבה כו' ואפילו לר"ל דמוקי לה בהצית בגופו של עבד אכתי תקשי אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חבירו מי לא נתחייב כו' והכא שריפת העבד לאו שריפת הגדיש ואי בעי נמי מסיק אש מעל גופו של עבד למ"ד בפ' אלו נערות כהאי טעמא גבי גונב כיס בשבת ואוכל חלבו של חבירו וא"כ ליחייב על הגדיש ואפשר דלר"י דסבר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא"א לו לברוח הו"ל משעת הצתת אש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם דפטור משום דמשעת רדיפתו מתחייב בנפשו ואף זה כן אלא דאכתי קשה לר"ל דהו"ל בשעת הצתת אש בגופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש, וי"ל דנשרף הגדיש קודם שמת העבד ועדיין צריך תלמוד עכ"ל, מבואר מד' הרשב"א דרק לר"י דס"ל אשו משום חציו הו"ל משעת הצתת אש בגדיש רודף אבל לא לר"ל והא גם לר"ל דאשו משום ממונו לא גרע מגרמא דהשיך בו את הנחש וכיו"ב והו"ל רודף ומאי מקשה הש"ס לר"ל והא גם לר"ל הו"ל רודף וניתן להצילו בנפשו ומוכרח מד' הרשב"א דלמ"ד אשו משום ממונו אין עליו דין רודף, הרי מוכח מד' הרשב"א דרק לריו"ח הוי רודף ולא לר"ל דס"ל אשו משום ממונו משום דהוי גרמא לפי שאין עליו חיוב מיתה ביד"א ומדוקדקים בזה ד' הרשב"א שכ' לר"ל דמיירי דנשרף הגדיש קודם שמת העבד ולכאורה צ"ע דעדיין קשה הא אינם באים כאחד והו"ל להרשב"א לפרש דנשרפו כאחד, ולמש"כ לכשהצית בגופו של עבד גם לר"ל הו"ל רודף ולהכי פטור כמו לריו"ח, אולם ד' הרשב"א צ"ב במה שתי' דחייב מיתה מצד רודף דמ"מ הא מחויב מיתה מקודם בשעת הדלקתו ואח"כ לכשהדליק על מה שאינו מציל את הנרדף אין עליו חיוב מיתה וליחייב משום הדלקת הגדיש ואי"ל כיון דנפטר מצד קלבד"מ אין לחייבו משום חציו על הגדיש דהוי כאילו נעשה ע"י אחר דא"כ מאי מקשה הרשב"א הא נתחייב מקודם משום שריפת הגדיש ע"י הדלקתו הא נתחייב מיתה משום מעשה זה, וצ"ל דלענין חיוב מיתה אע"פ דהחיוב בא ע"י מעשיו מ"מ כל זמן שלא נשרף העבד הא אין עליו חיוב מיתה בפועל רק לכשנשרף נתחייב ולהכי אינם באים כאחד, אבל למה שתי' דנתחייב משום רודף הרי בעת הדלקה הוי רודף וניתן להצילו בנפשו מיד ולהכי הו"ל קלבד"מ, אלא דלפ"ז יקשה מה שהקשה אח"כ לר"ל לכשהצית בגופו של עבד דהא חיוב מיתה קודם חיוב ממון דמה בכך כיון דנפטר מיד מצד רודף שנתחייב מיתה הרי א"א לחייבו עוד ממון מה שדולק אח"כ כיון דנפטר בהדלקתו כמו שמתרץ לריו"ח

ונראה בשי' הרשב"א דס"ל דאע"פ דנפטר משום מעשה אחת בקלבד"מ מ"מ ס"ל דלא הוי כנעשה מעשה ע"י אחר דלא כמש"כ התוס' בגיטין דנ"ג גבי מנסך [ומאי דמבואר במכות דט"ז אי דקטלה קלבד"מ אע"פ דעיקר הלאו עבר בשעת הגירושין מ"מ חשוב קלבד"מ מאי דקטלה אח"כ משום כיון דנתחייב מיתה הוי כאילו עשה אחר ועי' בתשו' רעק"א סי' קס"ד, י"ל דהרשב"א ס"ל כמש"כ הריטב"א במכות שם לדחות פרש"י ותוס' מה"ט וס"ל דאינם באים כאחד וגורס כגי' הרמב"ן יעוי"ש ועי' באס"ז כתובות ר"פ אלו נערות שהביא בשם הרשב"א בהא דפטור בקנס משום קלבד"מ אע"פ דחיוב מלקות משעת העראה ולא אמרינן דיתחייב קנס בנמ"ב משום דגם על גמ"ב חייב מלקות כמבואר בירוש' גבי הדליק את הגדיש בשבת וזהו כמש"כ בהקדמת פנ"י וס"ל להרשב"א דלא אמרינן דדמי כמו שנעשה על ידי אחר והוי בעולה כמש"כ הגרעק"א, [וברמ"ה בחי' סנהדרין מבואר דעל גמ"ב אינו חייב דהוי כבעולה ממש כמש"כ הגרעק"א], אלא דאי אפשר לחייבו על מעשה שנפטר משום קלבד"מ ואי אפשר לחייבו משום חציו, וכ"ז לריו"ח דס"ל אשו משום חציו ולפי ההו"א דלא ס"ל אשו משום ממונו ג"כ, אבל לר"ל דס"ל אשו משום ממונו שפיר