אחיעזר חלק אבן העזר צג

ע"ג דמקשה הש"ס ורמינהו אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו דהא ניתן להצילו בנפשו דרודף הוא ומאי דמשני הש"ס דמשעת העראה הוא דאיפגמא ז"א אלא למ"ד דהעראה זו נשיקה א"כ למש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב דהעראה זו הכנסת עטרה א"כ באים כאחד והרמב"ם השמיט כל האוקימתות דש"ס וכבר הרגיש בזה השעה"מ בפכ"ד מה' שבת והנוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' צ"ה יעו"ש מה שנדחקו בזה דשי' הרמב"ם כשי' הי"מ דקנס אי"ת בהעראה

והנראה בשיטת הרמב"ם דלכאורה ק"ל במאי דקאמר הש"ס בסנהדרין אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכ"ל היינו דלדידי' החיוב מיתה והחיוב ממון באים כאחד והא גם לדידי' אינם באים כאחד דעיקר חיוב מיתה של רודף לאו משום עונש עבירה של הרודף דהא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו אע"ג דלאו בר עונש הוא אלא דהעיקר להציל את הנרדף מהריגה או מפגם בדמו של רודף וזהו קודם עשית העבירה אבל כיון שהרג או שפגם כבר נפטר וניצל מידי חיובו ומה שניתן להצילו בנפשו הוא רק כדי להציל את הנרדף קודם שעשה המעשה וא"כ בעת פעולת העבירה אינו עוד בר חיוב וכל חיובו הוא קודם עשית מעשה העבירה להציל הנרדף או מפגם, והנה חיוב ממון דקנס אינו מחויב מתחלה רק עבור מעשה הביאה וא"כ אכתי אינם באים כאחד דחיוב מיתה בא על קודם עשית העבירה והחיוב ממון בא רק על עצם המעשה וכמו דלמ"ד העראה זו נשיקה משעת העראה איפטר לה מקטלא ה"נ למ"ד העראה זו הכנסת עטרה ג"כ קודם הכנ"ע נתחייב מיתה ובשעת הכנסה אין עוד חיוב מיתה עליו ומאי מקשה הש"ס ולשי' הריצב"א בכתובות ד"ל בתוד"ה לא צריכא דחשוב באים כאחד אע"פ שאינם כאחד ממש א"ש אבל לשארי התירוצים קשה

ונראה בישוב הדבר עפ"י המבואר בכתובות ל"א בזרק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה וה"נ במעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו פטור להך לישנא דאמר לפי שא"א להנחה בלי עקירה והסברא לפי שא"א בלא עקירה ונמצא שבכה"ג שא"א לבא לידי חיוב מיתה בלא עקירה חשוב מעשה אחד עם חיוב הממון שבו בעקירה הואיל שהעקירה הוא חלק מהחיוב מיתה וא"א בלעדו וה"נ י"ל היכא דהחיוב ממון בא אחר החיוב מיתה מ"מ הואיל והתחלת מעשה של חיוב בא בחיוב מיתה וא"א לגמר חיוב ממון בלא התחלת המיתה חשוב ג"כ חדא מעשה ולהכי א"ש מאי דמקשה למ"ד העראה זו הכנ"ע אע"ג דנתחייב מיתה קודם הכנסת עטרה מ"מ כיון דגם התחלת המעשה של הנשיקה היא חלק מהחיוב ממון וא"א לגמור מעשה של הכנ"ע בלי התחלת העראה של נשיקה ולהכי בחדא מעשה חשיבא דכמו דחלק מן התחלת חיוב מיתה פוטר חיוב ממון שבו אעפ"י שלא נתחייב עדנה מיתה כמו עקירה ה"נ פוטר החיוב מיתה של חלק התחלת המעשה של חיוב ממון כיון שא"א לבוא לידי חיוב ממון בלי התחלה זו

ועפי"ז מיושב ג"כ דעת הי"מ שם דס"ל דקנס אי"ח רק בגמ"ב ומ"מ מקשה הש"ס שפיר למ"ד העראה זו הכנ"ע דאע"ג שאינם באים כאחד דקנס אי"ח רק דגמ"ב מ"מ כיון דחיוב ממון אי אפשר לבוא בלי חיוב מיתה הקודמת והכנ"ע הוה חלק מהתחלת חיוב ממון כחדא מעשה חשיבא ובאים כאחד ועי' בדו"ח בכתובות (ושי' התוס' דמקשים על היש מפרשים נראה דס"ל דלא דמי למה שאמרו עקירה צורך הנחה דהעקירה הוי חלק מחיוב הוצאה דשבת ולהכי כיון דא"א להנחה בלא עקירה הוי מעשה אחד משא"כ בחיוב ממון שאין החיוב ממון מורכב מחלקים רק שא"א זה בלא זה ושי' הי"מ דמ"מ חשוב באים כאחד כיון דהתחלה הוי צורך הגמר ואי אפשר שיבוא לידי חיוב ממון בלי התחלה שיש בו חיוב מיתה] ומאי דקאמר הניחא למ"ד העראה זו נשיקה משעת העראה הוא דאיפגמא לה והא מ"מ חדא מעשה חשיבא לפי"ז כיון דבע"כ הרי מחויב מיתה מקודם על הנשיקה נראה דהא באמת כיון דחיוב מיתה מצד רודף הוא וא"כ כיון דלמ"ד העראה זו נשיקה הפגם הוא הנשיקה א"כ החיוב מיתה בא קודם הנשיקה דבשעת נשיקה דאיפגמא לה ובעת עשית העבירה אין עוד דין רודף כמשנ"ת וא"כ החיוב מיתה בא קודם התחלת מעשה חיוב ממון היינו קודם הנשיקה שלא הותחל עדיין המעשה של חיוב ממון בכה"ג אינם באים כאחד כמו בגונב חלבו של חבירו ויעו"ש באס"ז דהחילוק בין עקירה והנחה דעקירה הוה התחלת החיוב אבל אכילה שאין החיוב אלא באכילה לבד הלכך לא הותחל האיסור עד שעת אכילה נמצא שהחיוב ממון בא לו קודם שהותחל החיוב יעוש"ה, וה"נ למ"ד העראה זו הכנ"ע והחיוב מיתה בא על התחלת המעשה הנשיקה חשוב כחדא מעשה משא"כ למ"ד העראה זו נשיקה ולדידי' החיוב מיתה של רודף על קודם הנשיקה היינו קודם התחלת המעשה של חיוב ממון ואין זה באים כאחד ודמי להגבהה שאין בו התחלת החיוב ושפיר מקשה הש"ס הניחא למ"ד העראה זו נשיקה כו' דלדידי' אינם באים כאחד אבל למ"ד העראה זו הכנ"ע אעפ"י שהחיוב ממון וחיוב מיתה אינם באים כאחד לשי' הי"מ או גם לשי' התוס' והראשונים דחיוב ממון של קנס בהכנ"ע מ"מ אינם באים כאחד דחיוב ממון בא על עצם המעשה של הכנ"ע וחיוב מיתה הוא על קודם הכנ"ע מ"מ שפיר הוי באים כאחד כמו בזורק חץ ומעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין כמשנ"ת, וכ"ז למ"ד דא"א להנחה בלא עקירה אבל למאן דס"ל דא"א לאהדורי המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין חייב הואיל ואפשר לאהדורי ה"נ חשוב אפשר לאהדורי דהא אפשר לפרוש בעת ההתחלה לבלי לבוא לידי חיוב ממון ואין זה חדא מעשה, והנה הה"מ כתב בד' הרמב"ם דמשו"ה השמיט במגרר ויוצא אוקימתא דעומד לפוש כדמשני בכתובות משום דפסק כהך לישנא דאי בעי לאהדורי וללישנא דאיבעי לאהדורי לא פריך מידי כמש"כ התוס' [וע"ע בשעה"מ בפ"ג מה' גניבה מש"כ בזה ולפ"ז דד' הרמב"ם כהך לישנא דאיבעי לאהדורי א"ש מה שמחויב קנס בחיי"כ ולא נפטר מצד רודף דאינם באים כאחד דחיוב מיתה דרודף בא קודם הכנ"ע וחיוב ממון דקנס הוא על אותו מעשה של הכנ"ע וסוגית הש"ס דסנהדרין קאי להך לישנא דא"א לעקירה בלא הנחה כמשנ"ת אבל למ"ד א"א לאהדורי גם למ"ד דס"ל דהעראה זו הכנ"ע ניחא כאמור כ"נ בשי' הרמב"ם

ב) והנה ברש"י סנהדרין שם פירש משעת העראה קרי לה נבעלה ואיפגמה במקצת ושוב אין מצילין אותה בגמ"ב בנפשו וקנסא לא מיחייבי אלא בגמ"ב כו' עכ"ל ומבואר מפרש"י דבשעת העראה מצילין אותה בנפשו של רודף ולמש"כ צ"ע דהא בשעת העראה שכבר א"א להצילה מפגם א"כ אין עליה עוד דין רודף ונראה מפרש"י דבעת גמר הרדיפה הרציחה או הפגם יש לו דין רודף אע"פ שאי אפשר עוד להצילה ורק לאחר שכבר הרג או פגם אין לו דין רודף ולכאורה יש להוכיח כן מסנהדרין דע"ד ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש ואפ"ה אמר רחמנא ואם לא יהי' אסון ענוש יענש דאי אמרת יכול להצילו באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו היכי משכח"ל דיענש כו' והא חיוב דמי ולדות הוא על גמר הכאה והרציחה ואז אזיל לי' דין רודף, אלא דבאמת אין ראי' מזה דהא דמשני דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה ע"כ דאין זה רודף מצד האשה דהא כ' התוס' בב"ק דאע"ג דדמי ולדות לבעל מ"מ כיון דהוי גוף אחד חשוב מיתה ותשלומין לאחד, ועכצ"ל דאין זה רודף מצד האשה שלא נתכוין לה אלא דהוי רודף