אחיעזר חלק אבן העזר צב

היכא דאיתרע ע"י רובא דנאמן ובנ"ד כיון דקודם העדאת העד נודע לנו שהי' במלחמה בגדוד הטמבאוי ונתקבלו מכתבים מאתו ואחרי כן נאבד זכרו וידוע שרוב בני הגדוד הנ"ל נהרגו הרי איתרע חזקתו בודאי והוי כדבר שבערוה בלא איתחזק דנאמן לשי' כמה ראשונים מן הדין כמו באיסורין ול"ח לבדדמי

וגדולה מזו הי' נ"ל לחדש דבסתם מלחמה שאבד זכרו אע"פ דבמלחמה גרידא בודאי אין ע"א נאמן משום בדדמי משום דע"י מלחמה לא איתרע חזקת חיים וחזקת א"א כמשכ"ל אבל בנאבד זכרו דמבואר בד' הרמב"ם דבצירוף סימנים מהני לנחלה דס"ל דאומדנא דאבד זכרו מהני למשוי סימן מובהק וכן לכל הני שמנה הרמב"ם א"כ מה"ט נראה דמלחמה ואבד זכרו ביחד הוי אומדנא גדולה שמת ואיתרע עי"ז דחזקת חיים וחזקת א"א ומה שמבואר בד' הרמב"ם דלא מהני אבד זכרו להשיא אשה נראה דשכל הרמב"ם את לשונו הזהב וכתב מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו שאבד זכרו כו' היינו בעת הגדה הגידו שאבד דבמים שאל"ס לא מהני מצד מיעוט נמלטים אפילו באבד זכרו ואח"כ כתב וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים כו' או שנדקר במלחמה ומת כו' בכל הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אחרי כן יורדין לנחלה אע"פ שאין משיאין אשתו כו' הרי דבאלו דקדק וכתב אם אבד זכרו אחרי כן דאלו אבד זכרו קודם שהעיד העד כיון שהי' במלחמה ואבד זכרו ואיתרע חזקתו ונאמן מדינא שוב לא חיישינן בדדמי אבל אם העיד העד קודם שאבד זכרו הרי העיד נגד החזקה שאין ע"א נאמן ואע"פ דאיתרע חזקתו אחרי כן, מ"מ בעדות העיקר משגחינן בשעת הגדה כיון דבאותה שעה הוי דשב"ע או איתחזק לא מהימן אחרי כן אולם גם אם נניח בפשטות לשון הרמב"ם דבכל גווני לא מהני אבד זכרו וחיישינן בדדמי י"ל דהא מפשטות ד' הרמב"ם נראה כשי' הרי"ף רבו דגם בב' עדים אמרינן בדדמי כמש"כ אם באו עדים כו' או שנדקר במלחמה ומת וכמו שהרגיש בזה הלח"מ, ובודאי לשי' הרי"ף דגם בב' עדים שנאמנים מן הדין החמירו בדדמי ואין חילוק בזה ואפילו היכא שנאמנים מן הדין החמירו משום חומר ערוה מכש"כ בע"א היכא דלא איתחזק דחיישינן בדדמי אבל למאי דקי"ל בזה דלא כהרי"ף דבב' עדים לא חיישינן בדדמי דנאמן מן הדין ה"ה בע"א היכא דנאמן מן הדין לא החמירו, אולם גם אם נניח בשי' הרמב"ם דבב' עדים לא חיישינן בדדמי מ"מ אין הכרח מדברי הרמב"ם די"ל דס"ל דדשב"ע ולא אתחזק לא מהימן ולהכי אף בכל אלו דאיתרע חזקת חיים וחזקת ח"א מ"מ לא מהימן בדשב"ע בלא איתחזק, אבל לשי' הקדמונים דס"ל דדשב"ע ולא איתחזק ע"א נאמן יש לו דין ב' עדים דנאמן מן הדין כמו באיסורין אלא דדבר זה צ"ע אם צירוף דאבד זכרו בסתם מלחמה מרע לחזקת חיים דאפשר דדוקא באלו שרובן למיתה הוי צירוף דאבד זכרו ולא כן בסתם מלחמה וצ"ע

ו) ולפמש"כ נתחזקו יסודות ההיתר בנ"ד שי' המרדכי המובא ברמ"א סי' י"ז סעיף נ' דאפילו בשעת מלחמה אם ראה הרוג אחרי כן והכירו יפה דדי בזה למנוע חשש בדדמי של צורה וגם נתבאר יסוד היתר השני שי' הר"א מוורדין באבד זכרו דכמו שהתיר במים שאל"ס כן לדעתו יש להתיר בע"א במלחמה בחשש בדדמי דלא חמירא ממים שאל"ס, ואף שרבו החולקים עליו מ"מ יש לצרפו לסניף והוי כס"ס בפלוגתא דרבוותא והא הרבה פוסקים חולקים ע"ד הרי"ף והרמב"ן ולא בעי קברתיו כלל בע"א במלחמה רק שחששו לעמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והא לדעת המרדכי מודים בזה במצאו הרוג וגם שנאבד זכרו, ואם כי הרבה חשו לבלי להתיר בעגונה משום ס"ס מצד דחז"א ל"ש בפלוגתא דרבוותא כמש"כ המל"מ והפמ"ג דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וגם דאיכא ג' ספיקות שיטת רוב הראשונים דבע"א במלחמה לא בעינן קברתיו ושי' המרדכי והר"א מוורדין דלד' הש"ך מהני בג' ספיקות גם בחזקת איסור, ועוד דהא כיון דעיקר דין בדדמי אינו אלא לכתחילה ובדיעבד לא תצא ול"ש לאוקמי בח' איסור, ואף דמוכח מכמה מקומות דהיכא דיצתה מאיסור דאורייתא בודאי ונשאר איסור דרבנן ג"כ מוקמינן בח' איסור זה אינו רק באיסור דרבנן ודאי אבל בזה שאינו אלא איסור לכתחלה בדיעבד לא תצא ול"ש לאוקמי' אחזקתו שהי' מקודם דהא אם ניסת לא תצא, ובפרט למש"כ לצדד לסניף דהיכא דקודם העדאת העד איתרע חזקת חיים לא חיישינן לבדדמי וה"נ כיון שכבר נודע קודם העדאת העד דרוב בני הגדוד הטמבאווי נהרגו איתרע חזקתו ולשי' הרבה מקדמונים דשב"ע בלא איתחזק מהימן ולא חיישינן לבדדמי

אולם אם נאמר לעיקר להקל בנ"ד רק בצירוף שי' הר"א מוורדין הנה זמן אבד זכרו קבעו האחרונים לי"ב חדש וכ"ז בזמן שהשנים כתיקונן אבל כעת בימי המלחמה והאנדרלמוסיא שמדינות מתגרות ונבדלות זו מזו ואי אפשר שתגיע איזו ידיעה ממדינה למדינה ל"ש לומר אבד זכרו רק לכשתכלה המלחמה לגמרי ויתחדשו ארחות הפאסט והטעלגראף ולא יהי' שום ידיעה יש לצרף לסמוך לשי' הר"א מוורדין להקל באבד זכרו וכמש"כ החת"ס אה"ע סי' נ"ח וס"ה להקל בזמן הזה, ואחרי שהוא מקום עגון גדול וכל הענין של חשש בדדמי א"א מדרבנן לכתחילה ראוי להקל בזה [ועי' בשו"ת חוט המשולש סי' ח' להגר"ח מוולאזין מש"כ להגאון בעל מנחת אהרן דכיון דחשש בדדמי חומרא דרבנן בעלמא למה חשש להחמיר כ"כ יעוי"ש], ודעתי נוטה להקל בזה אחרי שנגמר המלחמה ויצורף היתר דאבד זכרו כמשנ"ת, ועל דבר אשר העד לא הגיד רק שם כינויו ווענדארף ולא שמו ושם אביו עי' בקונ' עגונות סי' שס"ו דבשם כינויו סגי ועי' תשו' מהרשד"ם סי' י"ח וכיון שהגיד מסחרו ומלאכתו הקילו בזה ויעוי' בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' קי"ט ובשו"ת לחם רב סי' קל"ח ובקונטרסו של הגאון מוהר"א אלפנדרי ואחרי שהכירו וידע שם משפחתו ומסחרו שהי' וויאזאר ועוד דברים מתאימים ומכוונים די בזה וכמש"כ כמה מספרי האחרונים

סימן י"ח

תרמ"ה ווילנא

בדברי הרמב"ם בפ"א מה' נערה בתולה, שהעתיק המשנה דר"פ אלו נערות כצורתה. א) הרמב"ם בפ"א מהל' נערה בתולה הי"א כתב היתה בתולה זו אסורה על האונס או או המפתה אם היתה מחיי"כ כגון אחותו ודודתו או הנדה וכיו"ב כו' ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הר"ז משלם קנס עכ"ל, העתיק רבינו מתניתין דר"פ אלו נערות כצורתה ותמוה שזהו נגד סוגיא דסנהדרין דף