אחיעזר חלק אבן העזר ט

חולצת ולא מתיבמת דעל עצם ספק סוטה לא הצריכו לאסור מספק שמא זינתה שהרי אסורה מה"ת בעשה אפילו קמי שמיא גליא שהיא טהורה וגם צרתה לא נאסרה מספק דהא הסוטה אומרת טהורה אני ואע"פ שאסורה מגזיה"כ דונטמאה כל זמן שלא נתברר ע"י השקאה מ"מ לשארי דינים בנוגע לצרתה משום ברי דידה לא החמירו ורק דהוי כשארי חיי"ל דצרתה חולצת או מתיבמת, וקצת דברים קרובים למש"כ שמעתי ומטין בבי מדרשא משמו דמר ידידי אלופי ומיודעי הגאון הגדול מו"ה חיים הלוי שליט"א האבד"ק בריסק

ג) ובמקום אחר העירותי דלגבי עצם הטומאה לכולי עלמא הוי ספק וע"כ צ"ל דלא הוי בירור אף לשיטת התוס' והר"ש דספק טומאה ברה"י חייב על ביאת מקדש ונזיר מגלח עליו, ועמדתי בזה בישוב דברי התוס' נדה ד"ג בד"ה מודה שמאי בשוטה שהקשו וא"ת והא אין בו דעת לשאול ותירצו וי"ל כגון אדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לשאול עכ"ד, והערוך לנר תמה בזה הכי יעלה על הדעת דחש"ו הנמצאים במבוי דקיי"ל שהם טהורים אם יגע בהם אדם בר דעת הכי יטמא, והא דאמרינן דהיכא שמקבל הטומאה יש בו דעת לשאול טמא הנ"מ בספק נגע דעכ"פ יש כאן מטמא אלא שאין בו דעת לשאול בזה אמרינן כיון דמקבל הטומאה יש בו דעת לשאול טמא אבל חש"ו שהן בעצמם טהורין איך אפשר שיטמאו אחרים וה"נ בשוטה כיון שהיא בעצמה טהורה איך אפשר שהנוגע בה יטמא והניח בצ"ע. ולדברי הערוך לנר הקשיתי ג"כ בנדה ר"פ כל היד די"ג ע"ב בכהן שוטה דפליגי ראב"צ ורבנן ואמר שם לדבריך ישן טמא כו' מספק שמא ראה קרי קשה הא ספק באין בו דעת לשאול טהור, וכ"כ התוס' ריש נדה דאין בו דעת לשאול דנפיק מדרב גידל גם ספק ראי' טהור כדמוכח ממה דמקשה בחברותיה נושאות במטה דבדרב גידל משכחת לה גם ספק ראי' דזב או זבה ולא החמירו טומאת מעל"ע גם בתרומה וקדשים באין בו דעת לשאול וא"כ מותר הכהן לאכול בתרומה וקדשים. וגם למש"כ הצל"ח בסוגיא דר"ח סגה"כ דבספק באין בו דעת לשאול מדרבנן אמרינן מיא בנהרא זיל טבול כדאמרי' בע"ז דל"ז בס"ט ברה"ר מ"מ בכהן שוטה הוי כלא אפשר, ובפרט לשיטת הרשב"א דספינן לקטן איסור דרבנן בידים, וא"כ מותר לתת לשוטה כיון דטהור הוא מדאורייתא, ואף אם נאמר דתרומה שאני משום דכתיב בה משמרת תרומותי ואסור לטמא התרומה מ"מ כיון דמדאורייתא טהור אלא דרבנן החמירו שיטבול ולא שייך זה בטהרות שנוגעין בו ועי' עוד בתוס' עירובין ד' ל"ו בד"ה במקוה

ועל כן נ"ל דהא דילפינן דס"ט ברה"י טמא וברה"ר טהור מסוטה וכן איבד"ל מדרב גידל היינו רק על הנוגע דיש על הנוגע דין טומאה או טהרה ודאית, אבל עצם הטומאה אם הוטל בה ספק בספיקה עומדת כיון שאין זה בירור רק דין והדין לא נאמר רק על הנוגע וראי' לזה דהא ס"ט ברה"י טמא אם נגע בהנוגע אדם טהור ברה"ר הרי הוא טמא ודאי משום דכיון דס"ט ברה"י ספיקו טמא הרי הוא טמא, וכן להיפך בס"ט ברה"ר דספיקו טהור אף אם ילך אח"כ לרה"י הרי הוא טהור ודאי, ואילו ספק שרץ וספק צפרדע נראה דהנוגע בו ברה"י טמא והנוגע ברה"ר טהור ולא אמרינן דכיון שהי' ברה"י כבר הוחלט לטומאה ואיך אפשר שהנוגע בו אח"כ ברה"ר טהור כמו דאמרינן כן לגבי הנוגע, וכ"מ מטהרות פ"ו משנה ד' ואפילו שיש בה ספק טמאה ספק טהורה, וכן במשנה א' גבי המסוכן דלרבנן כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ולא אמרינן דברה"י כבר הוחזק לטמא ודאי כמו דאמרינן כן לגבי הנוגע דהנוגע בהמסוכן ברה"י הרי הוא טמא ודאי ואף אם נגע בו אח"כ אחד ברה"ר טמא יהי', אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דעצם הטומאה בספיקה עומדת ואין הרשויות פועלות עלי' לטהרה או לטמאה ודין רה"י או רה"ר שאנו דנין הוא רק לגבי הנוגע והגע בעצמך ספק שרץ ספק צפרדע או ספק טומאה אחרת הרי הטומאה מצד עצמה אין בה דעת לשאול וא"כ הרי הוכרעה לטהרה [אם לא שהיא באה בידי אדם] ואיך אפשר שהנוגע אח"כ באותו הספק יטמא כיון שאין כאן טומאה כלל, אע"כ דבאמת הספק טומאה בספיקו עומד ואף שהוא אין בו דעת לשאול מ"מ לא נטהר מספיקו

ולפי"ז אתי שפיר מה דכהן שוטה אסור לאכול תרומה מספק משום דבטומאת זיבה וקרי דהוי גוף הטומאה לא נטהר מספק ול"ש לטהר דהוא כעצם הטומאה וכספק שרץ ספק צפרדע, ואין זה ענין להא דאיבעי להו בנדה דל"ג אם רואה הוא או נוגע דסוף סוף לענין ספק טומאה חשוב כגוף הטומאה וכספק שרץ ספק צפרדע, ומיושב בזה דהתוס' דמודה שמאי בשוטה דבאשה דטומאת ראי' הוא הוי כגוף הטומאה ולא נטהרה מספק וקושית התוס' אינה רק על הטהרות שנגעו בה דהוי אין בו דעת לשאול, וע"ז תי' באדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לשאול היינו כיון דהיא טמאה מספק והיא היא הספק טומאה עצמה, ממילא שאם הנוגע בה יש בו דעת לשאול טמא הוא, ולא דמי לחש"ו שנמצאו במבוי שהן טהורין דהתם הספק שנולד עליהם הוא שמא נגעו בטומאה ומכיון שאין בהן דעת לשאול הרי הוכרעה לטהרה מספק טומאה זו וממילא שאי אפשר שיטמאו הנוגע, אבל בטומאת ראי' בטומאה הבאה מגופה הרי היא טמאה מעצמה מספק ובספיקה עומדת ממילא אם הנוגע בה יש בו דעת לשאול הרי הוא טמא

ד) ובזה מובנים ג"כ דהתוס' בנדה ד"ה בד"ה כשחברותיה שהקשו מפסחים די"ט הא כיון דאדם תופס הסכין חשוב דבר שיש בו דעת לשאול, ותי' א"נ משום שגם חברותי' הנושאות גם הם טמאות במשא הנדה אבל התם אין האדם טמא אלא הסכין שנגע במחט, ולכאורה תמוה שהרי גם שם האדם טמא כדמקשה אדם וכלים נמי ליטמא וצ"ל דשי' התוס' דהא דקאמר דאדם ליטמא היינו משום דהחשש הוא לפי שהאדם נגע בסכין שנגע במחט ואם הסכין טהור גם באדם ליכא טומאה, וכ"כ הפנ"י בפסחים שם דאלו הי' החשש שמא נגע במחט לא הוה משני דהוי ס"ט ברה"ר דבאדם צריך טבילה דמיא בנהרא זיל טביל יעו"ש, וע"כ כתבו שפיר דבפסחים אין האדם טמא רק ע"י הסכין וכיון דהסכין טהור משום אין בו דעת לשאול גם האדם טהור שתופס הסכין משא"כ חברותי' הנושאות טמאות במשא הנדה משום הנדה אף שהמטה טהורה וחשוב שפיר דבר שיש בו דעת לשאול וכ"כ בערוך לנר בנדה שם

ועדיין צריך באור מה בכך דהסכין טהור משום דהוי איבד"ל הא מ"מ אדם התופס הא יש בו דעת לשאול והא כתבו התוס' בדף ג' דבשוטה דמקבל הטומאה יש בד"ל טמא אף דבשוטה הוי ספק שאין בד"ל. ולמש"כ א"ש דדוקא באשה שוטה דהוי גוף הטומאה דבספיקה עומדת והוי כספק שרץ ספק צפרדע כל דמקבל הטומאה יש בד"ל טמא, משא"כ בדהתוס' בד"ה בהא דפסחים דטומאת הסכין בא מספק נגיעה במחט ואם הסכין טהור חשוב אין בד"ל אין כאן טומאה כלל. וע"כ אף דתופס הסכין יש בד"ל הא אי אפשר שיטמא כיון דהסכין טהור ואין כאן טומאה כל עיקר ודמי שפיר לחש"ו שנמצאו במבוי