אחיעזר חלק אבן העזר ח

וספיקו כודאי היינו כגוף ועצם הטומאה וכשאר דיני התורה כמו רובא וחזקה המברר אמיתת הדבר או שאין זה ברור כלל על עצם המאורע בפועל רק דין נפרד וטומאה נפרדת בפני עצמה ובסוטה אף דכלפי שמיא גליא שטהורה. היא מ"מ אסורה כמ"ש התוס' בסוטה דכ"ח ואסורה בתרומה אף שיודעת שטהורה היא אלא דכך גזרה תורה בספק כזה שלא נתברר לפנינו א"כ הרי נתחדש ע"ז איסור וטומאה בפ"ע, ונפ"מ לספק טומאה ברה"י כגון ספק נגע במת מ"מ אם נכנס למקדש אינו חייב דהא חיוב ביאת מקדש בטמא הוא רק בתנאים מיוחדים, וטומאת מת כל שאין הנזיר מגלח עליו אינו חייב משום ביאת מקדש, א"כ נהי דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מכל מקום אין ראי' מזה שיש עליו טומאת מת באופן שהנזיר מגלח עליו והוא טמא רק משום ס"ט ברה"י דהיא כטומאה בפני עצמה ולא טומאה בפועל כמו שהיא

והנה המנחת חינוך במ"ע רס"ג נסתפק והעלה דס"ט ברה"י דספיקו טמא כודאי חייב על ביאת מקדש, אבל באמת זהו שאילת הראשונים ופלוגתא בירושלמי, ומדברי התוס' בשבועות די"ט והר"ש פי"ב דפרה מבואר דס"ל דחייב על ביאת מקדש, אבל מדברי הרמב"ם בהל' שגגות פי"א ה"ו דלא ביאר המקום מבואר דמיירי ברה"י וס"ל דאינו חייב על ביאת מקדש, ובירושלמי נזיר פ"ח ה"א נזיר שנטמא בספק רה"י רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ריו"ח אמר אין הנזיר מגלח כו', יחיד שנטמא בס' רה"י בפסח ר' הושעיא אמר ידחה לפסח שני ריו"ח אמר משלחין אותו לדרך רחוקה, צבור שנטמאו בס' רה"י בפסח ריו"ח אמר יעשו בספיקן ור' הושעי' אמר יעשו בטומאה, ועיין בשי"ק ובמראה הפנים שתמה במה שפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ק"פ ה"ו כדברי רבי הושעי' ביחיד ובציבור ומ"ט לא פסק כרבי הושעי' בנזיר דמגלח על ס"ט ברה"י יעו"ש ובאמת לא נמצא ברמב"ם הדין דס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח עליו, ועי' ברמב"ם בפ"ז מהל' נזירות ה"ו, אבל מהרמב"ם בהל' שגגות פ"ט נראה דאינו חייב על ביא"מ ועי' במהרי"ט אלגאזי בבאורו על הרמב"ן בפ"ה מהל' בכורות

ולפי מה שנתבאר יש מקום לחלק, דדוקא בפסח ביחיד שנטמא בספק רה"י דגם טומאת שרץ ונבלה וטומאה שאין הנזיר מגלח עליו נדחה מפסח ראשון כיון דלא חזי לאכילה, וגם בגר בער"פ העמידו דבריהם לבטל מפסח דסוף סוף הוא טמא ואינו ראוי לאכילה, וע"כ גם בספק רה"י נדחה לפסח שני כמ"כ בציבור אף לפי מש"פ הרמב"ם דטומאה דחוי' היא בציבור דוקא בטמא מת ולא בטמא שו"נ, מ"מ ס"ט ברה"י לא חמירא מודאי טומאה ברה"י וכיון דודאי ט"מ נדחה בציבור גם ספק נדחה בציבור, אלא דצ"ע דהא אף רבי הושעי' מודה דיעשו בספיקן וכמ"ש בשי"ק יעוי"ש] אבל בנזיר ובביאת מקדש דבעינן תנאים מיוחדים לטומאת מת שיהא הנזיר מגלח עליו וע"כ גם ס"ט ברה"י נהי דהוא טמא מ"מ דמי לטומאה שאין הנזיר מגלח עליו, ובזה אשכחן פתרי לד' הירוש' בנזיר פ"ו ה"ג א"ר יוחנן סככות ופרעות תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח ר' ירמי' בעי אם לשרוף אפילו על ספק דבריהם שורפין, ואם ללקות [הק"ע גריס אלא ללקות] אם אכלן לוקה עליהן משום טומאה, תני ר' ציידני' קומי ר' ירמי' ופליג על ר' ירמי' כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו חייב על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין כו', ולפי מש"כ י"ל דזהו החילוק דנהי דלוקה משום טומאה היינו כיון דסוף סוף טמא הוא בודאי דמיירי ברה"י דטמא אף מספק, מ"מ על ביאת מקדש אינו חייב כיון דהוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליו, ולפי"ד הירושלמי הנ"ל מיושב קושית התוס' בריש פרק ב' נזירין ובחולין ד"ט דהא הוי ס"ט ברה"י ויביאו שניהם קרבן טומאה בודאי, דלר' יוחנן בס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח ואינו מביא קרבן טומאה, ואי אפשר לומר שיביא כל אחד קרבן טומאה ורק בשני נזירים שהאחד מהם ודאי טמא יביאו קרבן אחד על תנאי וקושית התוס' אינה עולה רק לרבי הושעי' דס"ל דמגלח

ובמש"כ בד' הרמב"ם לחלק בין פסח בטומאה בס"ט ברה"י ובין נזיר, י"ל בזה קושית התוס' בעירובין דכ"ו מערבין לכהן בבית הפרס שהקשו מפסחים דצ"ב דאמר אונן ומצורע ובית הפרס בעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, ומשמע דוקא משום דאיכא כרת והכא משמע דאפילו בשביל עירוב לא העמידו דבריהם, ולמש"כ י"ל דלהכי הקילו בטומאת כהן משום דאפילו ס"ט ברה"י אי"ח על טומאת כהנים דבעי טומאה שיהא הנזיר מגלח עליו, משא"כ בעושי פסח דכיון שהוא טמא מאיזה טומאה שיהי' איכא כרת וע"כ החמירו ג"כ ע"י ניפוח רק שלא העמידו דבריהם במקום כרת [ורק בפסח גופא יש מקום עיון למש"פ הרמב"ם בטמא מת טבו"י שטבל ולא העריב שמשו אין שוחטין וזורקין עליו ורק בטומאה שהנזיר מגלח עליו אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין וזורקין עליו, ולפי"ז לפי מש"כ בס"ט ברה"י שאין הנזיר מגלח עליו בדין הוא בטבו"י ששוחטין וזורקין עליו]

ולמה שנתבאר בשי' הרמב"ם עפ"י הירוש' דס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח עליו ואינו חייב על ביא"מ משום דאין זה ברור דודאי נגע באותה טומאה רק דהוי כטומאה נפרדת, ומינה דגם בסוטה גופה דאסורה ועשאה הכתוב כודאי אין זה ברור שזינתה בפועל רק שיש עלי' עשה דונסתרה והיא נטמאה איסור וטומאה חדשה הבא מכח איסור עשה דונטמאה אע"פ שכלפי שמיא גליא דטהורה היא ואע"פ שאומרת ברי לי שטהורה אני, וע"כ אתי שפיר בזה דעת הרא"ש דדוקא סוטה ודאית דטומאה דידה בלשון לאו הוי טומאה כעריות היינו דעצם הזנות היא טומאה כעריות, אבל בסוטה ספק דהא דאסורה הוא מצד העשה דונטמאה ולא מצד בירור הספק שזינתה דלגבי הספק היא אומרת ברי לי שטהורה אני וכמש"כ הר' יונה בכתובות ד"ט ברא"ש שם, וע"כ אין גם ספק טומאה כיון דאינה נאסרת מטעם ספק הלאו רק מצד העשה, וכמש"כ התוס' בסוטה דכ"ח ד"ה מת"ל דליכא לאו רק עשה ובעשה הרי אין טומאה היינו דהעשה אינה מחייבת עצם המאורע דזנות, ויש להביא ראי' לזה מסוטה דכ"ה דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר קודם סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול, וח"א לאחר סתירה נמי מחול, וקשה איך יועיל מחילה למה שנאסרה משום ספק סוטה כדין ס"ט ברה"י דספיקו טמא וחיישינן שזינתה ומה יועיל המחילה, וכבר הרגיש בזה הגאון רעק"א בתשובותיו החדשות, ולפי מש"כ שאין זה בירור כלל וגם לגבי הספק בדין שתהא נאמנת באומרת ברי לי ורק דגזיה"כ הוא שתאסר משום עשה דונטמאה לאחר קו"ס י"ל דכ"ז רק אם הי' הקו"ס עפ"י התנאים המיוחדים הצריכים, משא"כ במחל גזרה התורה שאין זה קינוי וסתירה וממילא נאמנת מדין ברי לי, וע"י רשב"א ריש נדה דלהכי בעינן קינוי וסתירה בסוטה לפי שאומרת ברי לי יעויש"ה] וא"ש מה שפסק הרמב"ם דספק סוטה צרתה מתיבמת דלא הויא ספק ערוה כלל, משום דאין עליה ספק טומאה כיון דאומרת טהורה אני ואינה אסורה אלא מגזיה"כ משום עשה דונסתרה והיא נטמאה וליבם מלאחר ולא ליבם והרי היא כחיי"ל ועשה וצרתה כצרת כל חיי"ל ועשה דמתיבמת, ונראה דספק סוטה הוי ודאי יבמה לשוק כשארי יבמה לשוק ולא הוי ספק ערוה משום דהא בחזקת איסור לשוק עומדת ורק ליבם נאסרה מגזיה"כ וממילא דצרתה בחזקת היתר ליבם עומדת ולהכי מותרת צרתה להתיבם מן התורה, ומה שלא החמירו מדבריהם ככל ספק ערוה דצרתה