אחיעזר חלק אבן העזר פט

יצא מרשותו אבל היכא שמתיאש וממילא זכה המוצא מוקמינן בחזקת מ"ק וכמש"כ הראשונים דלא חיישינן למכירה ה"ה דלא חיישינן לאבידה, ורק בדבר הגב"ע והמכתבים ראוי לדרוש אם היה כותב המכתבים עברית או רוסית בכתיבת ידו או ע"י אחר דאז יש לחוש שמא מסר שני המכתבים הגלוים ליד אחר לכתוב תשובה לאשתי, וגם בדבר הכרת הכתב יד מהאדרעסע שאשתו אומרת שזהו כתב ידו יש לחוש למש"כ הנוב"י בסי' כ"ח דבראה הטביעה לא מהני טב"ע בבגדים כי היכי דל"ח טב"ע בגוף לדעת הרא"ש והרז"ה והא מים ומלחמה חד דינא אית להו דחיישינן לבדדמי ולדעת הרי"ף בעינן צירוף סימנים בינונים לטב"ע וגם קברתיו לא מהני, ועי' בב"ש ס"ק צ"ט ובבית מאיר שם ובתשובת בית אפרים סי' י"ט, ובפרט אם נימא בדדמי על הכרת הבגדים מה יועיל קברתיו א"כ י"ל גם בהכרת טב"ע בדדמי, אולם גוף הסברא בדדמי על הכרת בגדים אינו נראה ויעו"י בבית אפרים שם דמסיק ג"כ להלכה דל"ש חשש בדדמי על הכרת בגדים, וגם מאי דמחמיר הנוב"י חשש בדדמי על הבגדים הוא רק בראה הטביעה ולא בידע כמש"כ בנובי"ק סי' מ"ג, וגם אינו נראה חשש בדדמי על הכרת המכתבים ובכלל אפשר להכיר על ידי דימוי כתב ידו משארי מכתבים ואף אם נימא דדימוי הכת"י הוי כדימוי החתימות שכתב הקצוה"ח בסי' מ"ו דא"א מדרבנן והוי כסימנים אמצעים מ"מ הא סימנים אמצעים בודאי מהני בחשש בדדמי וראוי לברר הדבר, עכ"פ אחרי בירור דבר המכתבים מה שיש לחוש בזה על פי דעת הב"י בכלים דלא מושלי שמא שכח המכתבים בהבגדים כבר נתבאר שיש להקל בזה, ואם דעת ידידי רומעכת"ר שי' נוטה לזה להתיר ראוי להושיב ב"ד של שלשה להתירה

סימן י"ז

בחדש תמוז תר"פ. א) ע"ד הגב"ע מהעד בנוגע להעגונה אשת ווענדארף אשר ביום 4 אגוסט הלך אתו במלחמה ואחרי כן ראהו מושכב מת כפי המבואר בפרטיות בהגב"ע ע"י הרבנים דקהלתינו ועדות ע"א במלחמה במת בלא קברתיו הא קיי"ל להלכה כשי' הר"יף והרמב"ם דלא תנשא לכתחלה, והנה ידידי הרב הגאון מו"ה מאיר באסין נ"י רב דשניפישאק יצא בהצלה תחלה להתיר את העגונה על פי שני יסודות א' לפי המבואר בסי' י"ז סעיף נ' וי"א אפילו בע"א אמר מת או נהרג וראיתי אחרי כן והכרתיו היטב בטב"ע וראיתי שמת נאמן דהוי כאלו אמר קברתיו ולפ"מ שהביא הב"ש ס"ק קנ"ד ד' הצ"צ סי' פ"ח דבעינן שיאמר הכרתיו יפה היינו הסתכלות ברורה דכיון שראהו מת בתום המלחמה שאין שם פחד א"צ וקברתיו וגם טלטול והזזה, וכן נראה דעת השואל בתשו' הריב"ש סי' שע"ט בשי' הרי"ף בהא דאשתמודענא דלאחר שהעלוהו מן המים דהוי כלאחר המלחמה סגי בהכרה ואחרי שהי' בנ"ד הפסק המלחמה די בזה אולם הרב הנ"ל מפקפק בזה אם הי' ההכרה וההסתכלות בקירוב כמש"כ הצ"צ ועל כן צירף בזה יסוד שני להיתר האומדנות שמת במלחמה ושנאבד זכרו כמש"כ התה"ד בפסקיו סי' קל"ט וה"נ רוב הגדוד הטאמבאווי נהרגו והעד ראה אותו בשעה הראשונה מול האויב במלחמה וזה כמה שנאבד זכרו ומשום שמא נפל בו מום וערק לעלמא משום כיסופא ל"ש בזה דלכבוד יחשב אם נפצע במלחמה ואילו חי הי' איזה ידיעה מאתו וע"י צירוף האומדנות ראוי להתירה לכתחילה והאריך בזה הרה"ג הנ"ל בקונטרסו, והנה בצירוף האומדנות לכאורה ע"א במלחמה כמים שאל"ס דמי וכמו שאמרו בש"ס והא מים כמלחמה דמי ובשאל"ס דעת הר"א מוורדין בנאבד זכרו וצירוף האומדנות להתיר לכתחילה אבל הלא כבר חלקו עליו גדולי המורים כמבואר בב"י ושארי פוסקים א"כ ה"נ בע"א במלחמה, ולא עוד אלא שי"ל דגם הר"א מוורדין דמקיל במים שאל"ס בנאבד זכרו שאני התם דמה שמחמירים במים שאל"ס משום מיעוט הנמלטים ואפילו בגברא רבה דקלא אית להו מ"מ בנאבד זכרו הוי מיעוטא דמיעוטא שאינו מצוי שיהי' נמלט ויאבד זכרו ולהכי מקיל לכתחילה. אבל בחשש בדדמי שזהו חסרון מצד העדות די"ל שטעה ונדמה לו שנהרג ואין עדות מדרבנן להתירה לכתחילה א"כ מנ"ל שיועיל צירוף אומדנות ונאבד זכרו להתירה ועי' בתשו' הרא"ם סי' ט"ז הובא בכ"מ בפי"ג מהל' גירושין הל' א' דבחשש בדדמי חמירא ממים שאל"ס יעוי"ש

ובדברי הרמב"ם מפורש דלא מהני אבד זכרו ואומדנות מוכיחות בע"א במלחמה כמש"כ בפ"ד מה' נחלות הל' ז' מי שטבע במים שאל"ס כו' ואמרו שאבד זכרו כו' או שנדקר במלחמה ומת כו' וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה ע"י עדות זה אע"פ שאין משיאין את אשתו שלא החמירו כו' הרי מפורש דבעדות שנדקר במלחמה ואבד זכרו לא מהני להנשא לכתחילה, וכמו שלא מהני במים שאל"ס, ולכאורה הרי ננעלו שערי ההיתר דמצד הכרה והסתכלות יפה בקירוב כמש"כ הצ"צ לפרש דברי הרמ"א מסופק הדבר אם הי' הסתכלות יפה בנ"ד ומצד האומדנות הא לא קי"ל כשי' הר"א מוורדין וכמפורש בד' הרמב"ם דחיישינן בזה לבדדמי

אולם התבוננתי בזה לחזק היסודות באופן אחר ואשוב ליסוד היתר הראשון ד' הרמ"א בסי' י"ז סעיף נ', והנה הרב ר' מאיר באסאן נ"י חושב שהאמת בזה מש"כ הצ"צ בס' פ"ח לפרש דדוקא היכא שנתקרב אליו לראותו ולהכיר בהסתכלות שהוא מת דזהו כקברתיו, ובאמת גם הצ"צ שם ספוקי מספק"ל בזה וכתב דאפשר דאיכא בדדמי ובתוך דבריו כתב ואם יחלוק החולק ע"ז כיון שהמרדכי כתב בסתם אם מצא אותו הרוג אח"כ לא חיישינן בדדמי על ההריגה עכ"פ צריך שיאמר והכרתיו יפה יעוי"ש ובאמת מקור ד' הרמ"א במרדכי אינו מבואר דקדוק של התקרבות והסתכלות, וכבר העיר בזה בשו"ת בית אפרים חאהע"ז ס"י ל"ג וכתב דמש"כ המרדכי הכרתיו אין באמת ענין לקברתיו אלא דהכרה בעינן מחשש בדדמי בצורה אבל העיקר בדבר שמציאת מת או הרוג אינו מביא לידי חשש בדדמי כיון שהי' אחרי כלות המלחמה ויש שהות לראותו ואין בהלות מלחמה לא מספקינן כלל שמא לא נתברר לו שמת ואומר בדדמי ונאמן כמו במת על מטתו ואין חשש בדדמי רק מי שמעיד שהי' בשעת הריגה, וכונת הרמ"א גם אם ראה ההריגה כיון שמצאו אח"כ מת והכירו שאין כאן בדדמי של צורה די בזה להתיר והח"מ ציין שם לד' תשו' הראנ"ח סי' ע"ה שהעתיק בתק"ע ס"ק קפ"ט באומר ראיתיו מת מושכב לארץ עדיין לא הגיע לגבול הזזה ולא הוי כקברתיו דעת המרדכי והרמ"א אינו כן אלא כל שמעיד שראהו מת אין לנו לחוש יותר, ועיקר כונת המרדכי דרק על הריגה עצמה דאתי למיטעי דחזי דמחו לי' בגירא וסבר שהוא נהרג יעו"ש בבית אפרים שהאריך בזה ועי' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ט שכתב ג"כ סברא זו יעוי"ש ולכאורה