אחיעזר חלק אבן העזר פה

ב) אולם נראה לפמש"כ בסי' י"ג דעיקר ספיקת הראשונים בדין דאין מעידין לאחר ג' ימים אם הוא דבר תורה מקורו בסוגיא דבכורות דתלוי בשתי לשונות במאי דמשני שם שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ומי אחמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאין כו' ומשני כי אקילו בה רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו בה רבנן ואיבע"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד, והנה להאיבע"א לא מצינו לחלק בין סופה ובין תחלתה ולא מצינו שהחמירו חכמים בעדות אשה כל דמדין תורה הוי הכרה וקשה הא אין מעידין לאחר ג' אעפ"י שמכירו בטב"ע וצ"ל דזהו באמת מצד איסור תורה אבל לל"ק י"ל דאאמד"ר ורק מתחלתה לא אקילו בה רבנן והא המשנה בחדא גונא קתני אין מעידין [והריב"ש מדייק בתשובה דכל היכא דקתני אין מעידין תצא ג"כ דלא מהני העדות כלל] ולל"ק דברישא אאמד"ר גם סיפא אאמד"ר דהחמירו חכמים בתחלתה אעפ"י שמכירו בטב"ע וללישנא בתרא דלא מצינו שהחמירו בתחלתה א"כ צ"ל דהא דאין מעידין לאחר ג' הוא מדין תורה

ולפי"ז נראה דהכרה לאחר ג' בצירוף סימנים לא מהני ממנפ"ש דללישנא קמא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' אאמד"ר הרי מוכרח דגם באיסור דרבנן לא מהני צירוף סימנים ממילא דלא מהני ג"כ צירוף סימנים לאחר ג' וללישנא בתרא דאין מעידין אלא על פרצוף כו' הוא מדבר תורה א"כ לאחר ג' הוא מדין תורה וממילא באיסור תורה לא מהני צירוף סימנים כמו ברישא ומ"ש רישא ומ"ש סיפא ונסתר דין העבודת הגרשוני. אבל בספק תוך ג' או לאחר ג' בצירוף סימנים שדן הנוב"י בזה יש להתיר ממנפ"ש דללישנא קמא דבכורות דפדחת אאמד"ר ומוכרח דדיוקא דמשנה דיבמות שדק העבודת הגרשוני לאו דוקא מ"מ הרי מוכרח דאין מעידין לאחר ג' אאמד"ר וספיקו להקל ולהאיבעי"א דס"ל דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד והוי איסור תורה שפיר י"ל הדיוקא של העבוה"ג בסיפא דלא תני אעפ"י שיש בו סימנים בגוף ובכליו משום ספק כמש"כ הנוב"י דבספק שפיר מותר משום דע"י סימנים יצא מאיסור תורה ובדרבנן ספיקו להקל. אולם אם גם שנסתר דיוקו של העבוה"ג בכ"ז יש מקום לומר דמהני צירוף סימנים לל"ק דס"ל דהא דאין מעידין אינו אלא מדרבנן וללשון זה יקשה מ"ט לא מהני סימנים דרבנן לאיסור דרבנן וע"כ נפרש משנתינו דאין מעידין בסימנים גרועים אבל בסימנים בינונים אה"נ דמהני הן ברישא דאין מעידין אלא בפרצוף פנים עם החוטם והן בסיפא דאין מעידין אחר ג' אבל ללישנא בתרא לפי מה שהוכחנו דס"ל דהא דאין מעידין הן ברישא הן בסיפא הוא מדאו' ותתפרש מתניתין בסימנים אמצעים ואעפ"כ לא מהני וא"כ האי דינא אם מהני צירוף סימנים תלוי בהני תרי לישני הנ"ל

ועוד יש להוסיף ולחדש דבנ"ד אף לל"ב מהני צירוף סימנים לשיטת הרמב"ם דפסק דסימנים דאורייתא ורק בא"א החמירו דלא מהני והנה עומדת לנגד שי' הרמב"ם סוגיא ערוכה בב"מ דמייתינן עלה דההיא אי סימנים דאורייתא או דרבנן ממשנתינו דאין מעידין ולשי' הרמב"ם מאי קמייתי דילמא לעולם סימנים דאו' ורק בא"א החמירו דלא מהני ועכצ"ל בישוב שי' הרמב"ם דבלא"ה מוכרחים אנו לומר דהאי סוגיא ס"ל דהא דאין מעידין הוא מדאורייתא דאי מדרבנן תקשה גם אי נאמר סימנים דרבנן אמאי לא מהני ועכצ"ל לאוקמי בסימנים גרועים וא"כ מאי קא מייתי אע"כ האי סוגיא ס"ל דמדאורייתא אין מעידין וכלישנא בתרא דבכורות וללישנא בתרא שם לא ס"ל הך סברא דבא"א החמירו ולפי"ז שפיר מייתי הש"ס מהא דאין מעידין דליכא דמימר דבא"א החמירו דלא ס"ל הך סברא והרמב"ם ע"כ סובר כלישנא קמא דהא דאין מעידין הוא רק מדרבנן ומטעם דבא"א החמירו בתחלתה ומש"ה סבר דכשם שבפדחת אעפ"י שמד"ת הכרה היא בכ"ז החמירו רבנן בא"א ה"ה והוא הטעם בסימנים אעפ"י שמדאורייתא הכרה היא מדרבנן החמירו בא"א ולפי"ז לשי' הרמב"ם בנ"ד ממנ"פ אתי שפיר דלל"ק דס"ל הסברא דבא"א החמירו ע"כ מוכרח דהא דאין מעידין הוא רק מדרבנן ובדרבנן מהני סימנים אמצעים ומשנתנו בסימנים גרועים כמשנ"ת לעיל ולל"ב דס"ל דאין מעידין מדאורייתא ע"כ לא ס"ל סברא דבא"א החמירו ושפיר מהני סימנים דסימנים דאורייתא

ג) אולם כ"ז בסימנים בבגדיו ובסימנים בבגדיו ל"מ מטעם דחיישינן לשאלה וחשש שאלה נראה מסוגית הש"ס בהא דמקשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דמדאורייתא הוא ולא משום חומר דהחמירו בא"א וא"כ אם נאמר דהא דאין מעידין אחר ג' דאורייתא לא מהני סימני בגדים אבל נראה דזה דוקא בכלים דמושלי דאז חשש שאלה דאורייתא הוא אבל בכלים דלא מושלי נהי דחיישינן לשאלה הוא רק עפ"י שי' הב"י רבא"א החמירו ובכגון דא הדר דינא כמ"ש לעיל דבין ללישנא קמא ובין לל"ב מהני צירוף סימנים דלל"ק אין מעידין דרבנן הוא ולל"ב לא ס"ל סברא דבא"א החמירו אוקמה אדינא דסימנים דאורייתא וא"כ בגונא דהכירו כל בגדיו בסימנים וכל בגדיו הוו ככלים דלא מושלי וחיישינן רק משום דבא"א החמירו ובנ"ד ממנ"פ מהני וכדאמרן וכן נראה מתשובות הב"י דמאי דמחמיר אף בכלים דלא מושלי הוא רק מטעם חומר א"א ומתורץ לפ"ז קושית האחרונים שהקשו עליו מהא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, ודברים קרובים לזה כתבתי בסי' י"ג

ואולם כ"ז אינו מספיק לשי' הפוסקים דמספקא לן דאי סימנים דאורייתא או דרבנן ואם נאמר דסימנים דרבנן א"כ לפי שיטת הרשב"א דהא דאין מעידין אחר ג' הוא דאורייתא. קשה להתיר בטב"ע דכלים אף בכל כליו ובפרט במטורף דמאבד מה שנותנים לו דליכא למימר בו האי סברא איך נתן גברא כל מלבושיו ובגדיו ונשאר ערטילאי וחיישינן בי' יותר לשאלה אף בכל כליו, ומה גם לשי' הב"י דחייש אף בכלים דלא מושלי לשאלה ולכן בנ"ד עיקר התירא דהאי איתתא הוא רק עפ"י הסימנים שנמצא בגופו והם השומא והשניט שנמצאו בו במקום שהגידה האשה והנה בדין השומא בצמצם לה מקום אי מהני למחשבה סימן מובהק ידוע מחלוקת האחרונים בזה והמ"ב מחמיר בזה והט"ז כ' על דבריו לחלק דלהך לישנא דמשו"ה לא הוי שומא סימן מובהק משום דמצוי' בבן גילו א"כ ג"כ בצמצם לה מקום לא הוי סימן מובהק דאפשר מצוי' בבן גילו באותו מקום עצמו אבל לאידך טעמא משום דעשוי' להשתנות א"כ בצמצם לה מקום ודאי מהני דהרי המקום לא נשתנה אולם לפי דברי הנוב"י דמפרש דגם האי לישנא דאמר טעמא משום דעשוי' להשתנות סובר ג"כ האי סברא דמצוי' בבן גילו ובאותו מקום אבל מראות השומא אינה שוה בבן גילו ולכן מצריך הטעם משום דעשוי' להשתנות וממילא לפי"ז נדחה סברת הט"ז דגם בצמצם מקום חיישינן בבן גילו דגם ללישנא דטעמא משום דעשוי' להשתנות חוששין לבן גילו ולחשש זה לא מהני צמצם מקום למחשבי' סימן מובהק וכ"ז בנוגע רק להשומא אבל השניט בודאי מהני בצירוף צימצום המקום למחשבי סימן מובהק משום דרושם ושניט אינו מצוי בבן גילו ונשאר רק החשש דעשוי להשתנות ולחשש זה מהני צמצום המקום וכמ"ש הט"ז שם דרושם עדיף הרבה משומא ולכן כיון שהאשה יודעת לכוין מקום השניט בדיוק ודאי דהוי סימן מובהק וגם שאומרת סתם בעורף מבלי סמן את המקום שם בזה נראה מד' האחרונים דסימן אמצעי מיהא הוי והביאו ראי' מדהג"מ דמצרכינן דוקא נקב בצד אות פלוני למאן דאמר סימנים