אחיעזר חלק אבן העזר פג

ואם יעיד אחר בטב"ע שאינו נוגע הרי הוא עד כשר ונאמן בזה כדין ע"א דנאמן באיסורין וכמש"כ הב"ש בסי' קל"ב ס"ק י"ג ואפילו למש"כ הריטב"א בגיטין שם דאפילו לצו"מ כי מהדרינן ליה אבידה בטב"ע אומר רבינו נ"ל דדוקא בדבר שהוא שלו אבל דשמעיה ואומר דבר זה מפלוני הוא ואית ליה טב"ע בגויה לא דהא ודאי עדות כיון שמעיד לאחרים ובעדות לא מהימן לן צו"מ טפי מע"ה עכ"ל, י"ל דדוקא באבידה ס"ל להריטב"א דאין ע"א נאמן וכמו שאמרו בב"מ סימנים וסימנים וע"א יניח וזהו דלא כמש"כ הר"ן בפ' גיה"נ דע"א נאמן באבידה וס"ל להריטב"א דאין חילוק בין צו"מ לע"ה היכא דבא מתורת עדות ודוקא בדבר שהוא שלו האמינתו תורה מעד דרוש אחיך כמש"כ הבעל המאור והר"ח דכל שאינו רמאי מועיל טענת ברי שלו להחזיר לו אבידתו אבל בע"א שבא מתורת עדות בעינן שנים אבל בגט קודם גמר הדבר דל"ש דבר שבערוה והוי מילתא דאיסורא ע"א נאמן בזה כל שהוא עד כשר ואינו נוגע בעדות כמש"כ

והבית מאיר והתו"ג השיגו על הב"ש מהא דריש גיטין דשליח מידק דייק ואחר אינו נאמן ואין למילף נאמנות צו"מ מאבידה דשם אינו מוציא מחזקת אחר ומסיק ותדע דהא פסקינן דלא מהדרינן גט אלא בסימנים מובהקים ואבידה מהדרינן כמבואר לכל יודעי דת ודין ומכש"כ הכא דלא מהדרינן בסימנים בינונים דלא ליהדר בע"א בעלמא משא"כ בספק איסור דכל הסימנים מהני ולא בעינן מובהקים עכת"ד הבית מאיר, והנה מהא דריש גיטין אין ראי' כמשכ"ל דהתם בעת מסירת הגט הוי דשב"ע משא"כ בזה שאינו בגמר הדבר והוי רק איסורין, ומש"כ הבי"מ דאין למילף נאמנות צו"מ מאבידה דשם אינו מוציא מחזקת אחר הא באבידה לדבריו בע"א לא מהדרינן ומ"מ נאמן צו"מ כב' עדים ומה שדן הבי"מ מקו"ח דבאבידה מהדרינן בסימנים אמצעים ובע"א לא מהדרינן מכש"כ בגט דלא מהדרינן בסימנים דלא ליהדר בע"א באמת הא באבידה שי' הר"ן בחולין דמהדרינן בע"א ואפילו לשי' הריטב"א בגיטין דלא מהדרינן אין ראי' משום דהוי דבר שבממון ובסימנים אמצעים מהני אפילו למ"ד סימנים דרבנן דתיקנו דיהני וכמו שאמרו שם וכפרש"י דהפקר ב"ד הפקר אבל בגט החמירו באיסור תורה שמא סימנים דרבנן ולא מהני באיסור תורה או לשי' הרמב"ם משום חומר א"א אבל בנאמנות ע"א דמהני באיסורין וכיון דאחר אינו נוגע ואינו חשוד לשקר מהימן כמש"כ הב"ש, וידידי הרב הגאון מו"ה מאיר באסאן נ"י העירני לחלק בסברת הריטב"א דהיכא שמצא בעצמו ויש לו טב"ע אף שאין לו מיגו נאמן משום דגם בעת גמר הדבר מסירת הגט דהוי דשב"ע מ"מ כיון שיודע בעצמו שזהו הגט ואינו צריך לנאמנות דהא ברי הוא לו שזהו הגט משא"כ באחר שמעיד עפ"י טב"ע ניהו דלהכשיר הגט הוי מילתא דאיסורא אבל בעת שמוסר הגט ליד האשה אחרי שאינו יודע בעצמו רק עפ"י עדות ע"א ואז בגמר הגט הוי דשב"ע ואין דשב"ע פחות משנים ויפה העיר, אבל נראה בשי' הב"ש דכיון דבאותו שעה א"צ לדון רק על הכשרת הגט דהוי מילתא דאיסורא כמש"כ הראשונים והוחזק הגט לכשר ע"פ נאמנות ע"א ממילא גם בעת מסירת הגט דהוי דשב"ע מהני ככל מה שיוחזק עפ"י ע"א וכמש"כ התוס' בחולין דצ"ו לגבי שטר דמחזירו עפ"י סימנים, אבל אם נאמר דבעת גמר הדבר מסירת הגט הוי דשב"ע ולא מהני מה שהוחזק מתחילה א"כ גם במצא השליח דברי לו על פי הכרתו דזהו הגט הא מ"מ עידי מסירה סומכים עפ"י נאמנות השליח שזהו הגט כיון דיש מקום להסתפק דהא נאבד הגט ואם אין זה הגט הוי חספא בעלמא ועל עדי מסירה לדעת שזהו הגט וסומכים על נאמנות השליח והא אין דשב"ע פחות משנים ובפ"נ ובפ"נ דנאמן משום דרוב בקיאים לשמה וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, אבל היכא שיש מקום להסתפק שנאבד הגט עפ"י עדים ומסופקים עדי מסירה אם זהו הגט ואיך יהני עדות השליח בעת גמר הדבר דהוי דשב"ע וזהו באמת שי' הרשב"א ושארי ראשונים שכתבו דגם במצא בעצמו בלא מיגו אינו נאמן אע"פ שברי להשליח שזהו הגט מ"מ לא מהני ברי דידיה משום דבעינן נאמנות דידיה גם לגבי דידן אם הוא גט כשר להחזיקו בתורת עדות שעי"ז יהא כשר גם למסירת הגט וכיון שהוא נוגע אינו נאמן אבל עדות עד אחר שאינו נוגע מהימן להחזיק על ידו שזהו גט כשר

ולפי מה שכתבתי להסביר שיטת הראשונים דלהכי מהני גם בעת מסירת הגט דהוי דשב"ע לפי דהוחזק מתחילה ע"י עד כשר, היה נראה לפ"ז בשי' הרמב"ם דס"ל ג"כ כמש"כ הרמב"ן והרשב"א דמדינא ע"א נאמן וכמש"כ הה"מ דיש ע"ז דין איסורין, אלא דהא דלא מאמינים להשליח משום נוגע אע"פ דע"א נאמן באיסורין משום דהא צריכין שיוחזק עדותו כמש"כ הרמב"ם בפי"ז מהל' סנהדרין דאיסור יוחזק עפ"י ע"א גם לגמר הדבר דהוי דשב"ע, והנה כתבתי במק"א לבאר שי' הרמב"ם דדוקא ע"י עד כשר יוחזק משום דס"ל להרמב"ם דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ושי' הרמב"ם בהל' רוצח דדוקא בעד כשר הרי הוא כשנים, ומיושב בזה קו' הפנ"י מקידושין דס"ג דהאב אינו נאמן לסוקלו משום דהוא קרוב ולא הוי כשנים ולהכי גם פסול נוגע שהוא פסול בעדות ממון וערוה לא הוי כשנים ולהכי לא יוחזק על ידו שיהא כשנים לגבי דשב"ע [וגבי אשתמידעינהו שאני דהוי גילוי מילתא בעלמא ועבידי לגלויי ואין זה מדין הוחזק ואפילו בשעת מעשה נאמנים כמש"כ הב"י בסי' קנ"ז דלא כהריב"ש וכן מבדיקת סימנים ע"י נשים אין ראי' דהוי מילתא דעבידא לגלויי ועוד דאיכא חזקה דרבא] ולהכי גם במצא בעצמו כל שאין לו מיגו והוי נוגע לא הוי כשנים אבל בעדות עד אחר דהוי כשר כיון דעכשיו לא הוי דשב"ע נאמן כשנים ממילא מהני אח"כ גם לגבי מסירת הגט כמו שהוחזק ע"פ עד כשר, ולפי זה יש לומר בשי' הרמב"ם דלהכי לא מהני טב"ע מצורבא מרבנן דכיון דיש בזה דין נוגע לא הוי כשנים ומ"ל ע"ה ומ"ל צו"מ, אולם עדיין קשה הא בדהג"מ מבואר דלצו"מ מהדרינן, ואפ"ל בשי' הרמב"ם דדוקא למ"ד סיד"ר דרשינן קרא דעד דרוש אחיך בעדים שאינו רמאי ונאמן צו"מ מן התורה וכיון דהתורה האמינתו גם לדבר שבממון שוב חשוב הוחזק גם לגמר הדבר בדשב"ע, ולהכי לרב אשי דמספק"ל אי סיד"ר שפיר מהדרינן לצו"מ בטב"ע, אבל למ"ד סי' דאורייתא וקרא דעד דרוש אחיך בסימנים הא דמחזירים בטב"ע לצו"מ הוא מתקנת חכמים [וכן צ"ל לפרש"י שפי' לא בעדים שהוא שלו] וכיון שאינו נאמן מן התורה רק מתק"ח לא חשיב הוחזק אח"כ לדשב"ע להכי למש"פ הרמב"ם דסי' דאורייתא לא מהדרינן גם לצו"מ בטב"ע

והבית מאיר בסי' קל"ב מצדד דגם להחזיר הגט לשליח הוי דשב"ע כדמוכח מריש גיטין דאף הכשרת הגט הוי דבשב"ע ומוכח ג"כ דאפילו מדרבנן הוי דשב"עורב אשי מספק"ל אי סימנים דאורייתא ולא מהני טב"ע משום דהוי דשב"ע או דסיד"ר ומשום טב"ע דמהני טב"ע בצו"מ, והרמב"ם מחמיר בזה מספיקא דהוי ספק תורה יעו"ש, אולם באמת הא חששא דשני יב"ש אאמד"ר ואולי בהוחזקו דהוי חשש תורה ואפשר דהוי סד"ר באיתחזק איסורא לחומרא, אלא דלפ"ז תקשה דאמאי מהני סימנים וטב"ע כיון דהוי דשב"ע ועל סימנים לא סמכינן, ואפ"ל משום דהר"מ ס"ל בפ"ז מהל' נחלות דרק משום איסור כרת החמירו דלא מהני סימנים ונראה דס"ל דסימנים דאורייתא ולהכי חומרא זו לא הוי דשב"ע והא דאמרינן בריש גיטין משום עגונא אקילו בה רבנן היינו משום דחוששין למיעוטא הוי דין בכל התורה לר"מ דחוששין על צד ספק תורה