אחיעזר חלק אבן העזר פב

לע"ה ואמאי מהימן בגט ואפ"ל דלהכי מספק"ל לרבב"ח משום דס"ל דע"א נאמן נגד חזקה להכי אהדרי נהליה בטב"ע או דזהו גופא מספק"ל אי בטב"ע וע"א נאמן נגד חזקה או דס"ל דע"א אינו נאמן נגד חזקה ואהדרינהו בסימנים משום דס"ל דסימנים דאורייתא ואע"ג דע"א נאמן נגד חזקה מ"מ דוקא צו"מ נאמן בזה דמידק דייק אבל ע"ה לא משום דאמר בדדמי כמש"כ הרמב"ן בגיטין לשי' רש"י וכ"כ האס"ז בב"מ דכ"ז אבל לדידן למאי דקי"ל דע"א אינו נאמן נגד חזקה דהוי אבעיא דלא איפשיטא וספיקא דדינא (וד' הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז בשי' הרמב"ם דע"א נאמן נגד חזקה אינם מוכרחים כמש"כ האחרונים] ולהכי גם צו"מ אינו נאמן מדינא דאין ע"א נאמן נגד חזקה ואין חילוק בין צו"מ לע"ה באיסורים נגד חזקה דאין ע"א נאמן אבל בצירוף סימנים דמבואר ברמב"ם בהל' נחלות דיורדים לנחלה עפ"י סימנים ורק בא"א החמירו ונראה בשי' הרמב"ם דהא דלא סמכינן על סימנים אמצעים אין זה אלא מדרבנן ולהכי שפיר מהני טב"ע דכיון דאין זה אלא מדרבנן הא בדרבנן מהני עדות עד אחד באיתחזק משום דהוי ספק דרבנן להקל וכמש"כ הנובי"ת ז' ע"ד הב"ש בס' קנ"ח ולהכי גם בע"ה מהני וגם אם נאמר דע"ה יאמר בדדמי ע"י טב"ע וז"א אלא מדרבנן הא ע"ז מהני סימנים דרבנן כמשכ"ל ולהכי מהני סימנים וטב"ע גם בע"ה וטב"ע בלא סימנים לא מהני גם בצו"מ משום דהוי נגד חזקה

ג) והנה הא דמצינו באבידה החילוק בין צורבא מרבנן לע"ה דלצו"מ מחזירין בטב"ע הא לא מצינו בכל התורה כולה חילוק בנאמנות בין ת"ח לע"ה ואי דלצו"מ האמינו מצד טענת ברי שלו דבו"ש ברי עדיף כמשה"ק הפנ"י מאי שנא דלע"ה לא מהדרינן והיכן מצינו חילוק זה בדין תורה אולם מתורתן של ראשונים למדנו ביאור הדברים דבב"מ דכ"ז מקשה והי' עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשוהו אם רמאי הוא או אינו רמאי מאי לאו בסימנים לא בעדים ופרש"י שיביא עדים שהוא שלו, והבעל המאור הקשה שם על זה דפשיטא דהא משמלה ידעינן יעו"ש שתירץ ופירש בעדים שיביא עדים שאינו רמאי אלא שהוא צו"מ ונוטל בטב"ע כו' וכ"כ שם באס"ז בשם הר"ח דפירש בעדים שיביא ראי' שהוא צו"מ ונחזיר לו בטב"ע יעו"ש, הרי דלדבריהם אי נימא דסימנים דרבנן מפורש בהדיא בקרא דצו"מ שבודאי אינו רמאי מחזירין לו אבידה בטב"ע ואנו צריכין לדעת רק שאינו רמאי ואפילו בע"ד בעצמו נאמן כל שידעינן שהוא צו"מ דלא משני במילייהו וזהו חידוש שחידשה תורה באבידה דכל דידעינן שאינו רמאי נאמן להחזיר לו האבידה ואפילו למ"ד סימנים דאורייתא ודרשהו בסימנים מ"מ דרשא דעד דרוש אחיך הא ס"ל דרשהו אם רמאי הוא בסתם אדם בסימנים ובצורבא מדרבנן בטב"ע דכל שאינו רמאי החזירו לו (וזה נראה שי' הר"ן בחולין דבאבידה מחזירין עפ"י ע"א משום דגם להבע"ד מחזירין כיון שאיננו רמאי מכש"כ בעד אחד שאינו נוגע והא דבב"מ דכ"ז סימנים וסימנים יניח שאני התם דהא איכא בעל סימנים כנגדו והא גם בצו"מ אם יבא בעל סימנים לא מהני כיון דאין זה מתורת עדות אלא לפי שאין משקר כמו צו"מ]

אולם צ"ע לכאורה מהא דרבב"ח דאירכס לי' גיטא דמחלק ג"כ בין צו"מ לע"ה והא זה נוגע לנאמנות באיסורין והיכן מצינו חילוק בין ת"ח לע"ה דהא רק באבידה מגזיה"כ דוהי' עמך עד דרוש אחיך ילפינן דכל שאינו רמאי מהדרינן ליה אבל מה שייך זה לשארי איסורין והנה הר"ח מחלק באמת בכל האיסורין בין ת"ח לע"ה אבל הרמב"ן בחולין דצ"ו ושארי ראשונים והר"ן שם השיגו על זה, והא נראה דהוי מילתא דאיסורא ולא דבשב"ע דהא דבשב"ע בעי שנים וכ"כ הרמב"ן בגיטין דהוי מילתא דאיסורא ולהכי כתב שם לגבי גיטא מ"ל צו"מ ומ"ל עם הארץ, וצ"ל דס"ל דגם איתחזק לא הוי דס"ל כיון דאין אנו דנין כעת למעשה לא הוי נגד חזקה ובריש גיטין דדנין לפני מסירת הגט למעשה הוי איתחזק איסורא גם קודם הגירושין ולהכי ע"א נאמן בה או דס"ל דע"א נאמן באיתחזק, אבל ד' הרמב"ן צ"ע דהא רבב"ח בב"מ שם דמחלק ודוקא צו"מ בגיטא קא מיירי והתורת גיטין הרגיש בזה ותירץ דלהכי בעינן צו"מ דלגבי שיווי הנייר יש לזה דין ממון ודין אבידה ובעינן צו"מ ובזה תירץ ד' הרמב"ם שהצריך סימנים וטב"ע בגט שנמצא בחפיסה משום דלגבי החפיסה בע"ה לא מהני טב"ע ולגבי הגט דהוי איסור דאורייתא לא מהני סימנים ולהכי הצריך שניהם יעו"ש ולשי' יתיישב ג"כ שי' הריטב"א בגיטין דכ"ז דאם מצא בעצמו אף שעדים ראו מתחילה אצלו ואין לו מגו נאמן ג"כ משום דכיון דמצא בעצמו אין על זה דין אבידה לגבי הנייר ובמילתא דאיסורא גרידא נאמן כדין ע"א דנאמן באיסורין, אבל מ"מ תירוץ התו"ג לגבי גט דחוק כיון דגט שאין בו שו"פ כשר ואין על זה דין השבת אבידה רק משום מילתא דאיסורא ומ"ל צו"מ ומ"ל ע"ה [אם לא דנימא דיש לגט שאין בו שו"פ שיווי פרוטה בשביל ערך הגט להשליח או לבעל הגט משום פשיטי דספרא כיון דנצרך הוא לו כמו כן לגבי שטר יש בו שו"פ להמלוה לנצרך לגבות בו ואע"פ שאין גופו ממון מ"מ הא איתרבי בב"מ דל"א גם אבידת קרקע להשבה וה"ה שטרות מחויב בהשבה אע"ג דלגבי המוצא אין לו שיווי מ"מ לגבי בעל האבידה יש בזה שיווי ממון], גם יש לתמוה בדברי הראשונים שכתבו דאין השליח נאמן משום נוגע דלא ליהוי מרי' דגיטין תרעומות עליו או משום שכרו הא באיסורין ע"א נאמן אפילו בעל דבר ונוגע דהא ילפינן מוספרה

ד) ונראה בכונת הרמב"ן דאע"ג דזהו. מילתא דאיסורא מ"מ החמירו באבידה דגט כמו באבדת ממון לפמ"ש הרא"ש בגיטין פ' הניזקין דלהכי לא מהימן קרוב ובע"ד שהוא כהן אע"ג דבכל האיסורין נאמנים כל הפסולים משום שבח כהונה ופתיך ביה מתנות כהונה יעו"ש, ועי' כיו"ב בפנ"י כתובות דכ"ד ומוכח מזה דכל היכא דפתיך ביה ממונא לא האמינו באיסורים רק ע"א כשר יעוי"ש ובזה י"ל בקידושין דס"ו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אע"פ דהא באיסורין גם פסול וגזלן נאמן וכבר תמהו בזה, משום דאע"פ דס"ל לאביי דמהימן ע"א דבשב"ע מ"מ לאוסרה על בעלה דפתיך בי' דין ממון ושעבודים בעינן עד כשר ובסוטה דנאמנים פסולים שאני התם דהתורה האמינתם משום דרגל"ד מסייעתם וכן מצינו לע"א גבי שבועה דבעינן שיהי' עד כשר כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' עדות ה"ג, ואפ"ל מה"ט משום דפתיך ביה ממונא אם לא ישבע ולזה י"ל דגם לאביי בעינן עד כשר] ולהכי למש"כ הרשב"א והריטב"א דהשליח חשוד לשקר משום נוגע דלא ליהוי מרא דגיטא תרעומת עליה או שלא יפסיד שכרו ובגט דפתיך ביה ג"כ ממונא לענין כתובה ושארי שיעבודים ופתיך ביה דבר שבערוה אינו נאמן נוגע ובעינן עד כשר אבל צו"מ נאמן כיון דגם באבידת ממון נאמן דאינו חשוד לשקר א"כ אע"ג דפתיך ביה ממונא לא עדיף מממונא גופא דנאמן באבידה אם מצא בעצמו והכירו בטב"ע כמו באבידה אפי' בע"ה כיון דבאבידה הרי הוא שלו ומצד האיסורים נאמן כדין ע"א נאמן באיסורין וזה נראה שי' הריטב"א בגיטין דאם מצא בעצמו אע"פ שראו עדים הנפילה ואין לו מיגו מ"מ כיון דמכיר בטב"ע נאמן דאין לזה דין אבידה ומצד איסורים גרידא נאמן אף נוגע רק באופן שאחר מצא ועלינו לעשות מעשה להחזירו בזה אמרינן כיון דפתיך ביה ממונא כיון שנוגע הוא וחשוד לשקר לא מהימנינן ליה,