אחיעזר חלק אבן העזר פא

סימן י"ד

אד"ש עטר"ת ווילנא

א) הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין הל' ט' כתב אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצא מיד כו' או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טב"ע בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו ומפרש הרמב"ם למה שאמרו במשנה בגיטין מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר דתרתי בעי סימנים וטב"ע וכמו שפרש"י וכמש"כ הה"מ שם, אלא דשי' רש"י דלצורבא מרבנן מהדרינן בטב"ע גרידא וכן מוכח בגמ' והרמב"ם לא חילק בדבר וכ' על זה הה"מ לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבוא הדבר לידי מחלוקת ותמוה דהא בהל' אבידה ומציאה מחלק הרמב"ם הדין בין צורבא מרבנן דמהדרינן ליה בטב"ע. [ויעוי' בבית מאיר סי' קל"ב שתמה בזה ועי' בלח"מ מש"כ בזה] והנה מה שהצריך הרמב"ם סימנים וטב"ע תמוה לכאורה וצריך טעם דהא הרמב"ם פסק דסימנים דאורייתא ואם דר"ל דהחמירו בזה משום איסור א"א כמש"כ הרמב"ם בהל' נחלות או משום דלגבי איסור א"א החמירו שמא סימנים דרבנן וע"י טב"ע גרידא ס"ל דאינו נאמן מ"ט מהני צירוף סימנים וטב"ע ובפשיטות היה נראה למש"כ הרמב"ן בחי' לגיטין בשי' רש"י דלהכי לא מהימן בטב"ע משום דאמר בדדמי וצורבא מרבנן מידק דייק ובודאי דאינו נאמן אלא מדרבנן ולהכי מהני לגבי חשש זה סימנים דרבנן ואפילו לדעת הסוברים דלא מהני סימנים דרבנן באיסור דרבנן מ"מ הא ספוקי מספק"ל אי סימנים דאורייתא או דרבנן וספק דרבנן לקולא ובפרט לשי' הרמב"ם דסימנים דאורייתא ורק משום איסור ערוה החמירו ולגבי חשש בדדמי בודאי מהני סימנים דאורייתא ולא החמירו ולהכי גם בעם הארץ מהני טב"ע וסימנים אמצעים, אולם קשה לפ"ז מה שלא חילק הרמב"ם דבצורבא מרבנן מהני טב"ע גרידא דבודאי לענין חשש בדדמי צו"מ מידק דייק דרק לענין נאמנות באיסורים ליכא לאיפלוגי בין צו"מ לאינש אחרינא אבל לענין דיוקי בודאי חלוקים וכמש"כ הרמב"ן בגיטין שם

והש"ש בש"ז פ' כתב לתרץ ד' הרמב"ם שהצריך סימנים וטב"ע עפמש"כ הרשב"א והריטב"א והר"ן דלהכי אין השליח נאמן משום דהוי נוגע כי היכי דלא ליהוי מרא דגיטא תרעומת עליה או שלא יפסיד שכרו ופסול זה א"א מדרבנן ולהכי מהני סימנים דרבנן וסימנים גרידא לא מהני באיסור תורה וגם טב"ע גרידא לא מהני מצד נוגע רק שאינו אאמד"ר ומהני סימנים מדרבנן וצ"ל לפ"ז דבחשש דשני יב"ש בהוחזקו מיירי דהוי חשש תורה, אולם הש"ש מסיק שם להוכיח מזה דלא מהני סימנים דרבנן באיסור דרבנן ונראה דאפילו אי נימא דלא מהני סימנים דרבנן באיד"ר כמו בחששא דשני יב"ש כמו שהוכיח הפנ"י בגיטין דכ"ז או במים שאל"ס שהוכיח האבן העוזר מד' התוס' יבמות דקט"ו דבעינן סימנים מובהקים היינו דבכל חששא שחששו חז"ל מצד המיעוט דאיתרמוי איתרמי כל דתקנו כעין דאורייתא תקנו והוי כספק תורה דהא חשש מיעוט הוא חששא כללית והוי כספק גמור משא"כ בדין נאמנות באיסורין דע"א נאמן באיסורין וכמש"כ הה"מ דיש על זה דין איסורין והא באיסורין גם נוגע נאמן אלא דהחמירו בזה חז"ל לענין גט שלא להימן להשליח משום נוגע ובדבר הנוגע לנאמנות בודאי דהם אמרו והם אמרו דמהני סימנים דרבנן דעכ"פ צירוף סימנים דרבנן להעדאת ע"א מהני, אולם יש להעיר ע"ז מדהג"מ בב"מ די"ט בהא דרבב"ח דאירכס ליה גיטא בי מדרשא אמר אי סימנא פי אית לי בגויה כו' ולא ידענא אי משום סימנא וקא סברי סימנים דאורייתא אי משום טב"ע אהדרוה נהלי ודוקא צורבא מרבנן כו' דמשמע מדהג"מ דלעם הארץ לא הוה מהדרינן גט זה למ"ד סימנים דרבנן והא עכ"פ טב"ע בצירוף סימנים אמצעים מהראוי שיועיל וצ"ל דאי משום טב"ע היינו משום טב"ע גרידא דוקא צורבא מדרבנן אבל סימנים וטב"ע מהני בע"ה אף למ"ד סימנים דרבנן

ב) ונראה בשי' הרמב"ם שלא חילק בגט בין צו"מ לע"ה כמו באבידה דהא דמבואר בגמ' דנאמן צו"מ בגט אע"ג דאין דשב"ע פחות משנים צ"ל כמש"כ הרמב"ן דדין איסורין הוא וכמש"כ הה"מ בפירוש, וכ"נ מד' הרשב"א והריטב"א והר"ן שכתבו דלהכי השליח אינו נאמן משום נוגע דלא ליהוי מרא דגיטא תרעומת עליה או שלא יפסיד שכרו והא בפשוטו אינו נאמן דהא הוי דבר שבערוה וע"כ דס"ל דאין זה דשב"ע לפי דאין זה בעת גמר הדבר, ולא דמי להא דריש גיטין דקרי ליה דשב"ע אע"פ שאין אנו דנין רק לגבי הגט משום דכתיבת הגט לשמה זהו עצם הוית הגט דבעינן בי' לשמה ואינה נעשית מאליו והעדות בהוית הגט הוי דבר שבערוה ועוד כיון דעדות בפ"נ ובפ"נ הוא בעת מסירת הגט הוי דשב"ע ועל הפרטים אין זה דבר שבערוה עי' ברשב"א קידושין דס"ה גבי כתב יד ויעוי' ברמב"ם פ"ז מהל' גירושין הל' י"ג שדין האיסורים אינם כדיני ממונות יעוישה"ט, ושי' הרמב"ם דגם שליח הולכה א"צ עדים בעת מינוי השליחות עכ"פ גדר דשב"ע הוא בעת גמר הדבר ובריש גיטין חשוב גמר הדבר בעת מסירה וכ"ז לענין דין דשב"ע אבל בגדר איתחזק איסורא דחשיב בריש גיטין והא אנו דנין רק לגבי הגט אם כשר לגרש בו מה בכך שהוא בגמר הדבר אילו העיד ע"א על מקוה שהוא כשר שיטבל בו טמא מיד בודאי דנאמן ע"א להכשיר את המקוה ואע"פ שנוגע מיד להכשיר את הטמא וזהו נגד חזקה ויעוי' בתו"ג בריש גיטין שהרגיש בזה ואי"ל כיון דהוא בעת מסירת הגט הוי נגד חזקה דא"כ נימא ג"כ אם אנו מסתפקים אם הטמא יטבול בהמקוה ובא ע"א להכשיר המקוה דבודאי מהני דהא לא דמי לדשב"ע דחשוב דשב"ע לענין חלות הקידושין והגירושין אם תהי' עי"ז א"א או תהי' עי"ז פנויה, משא"כ באתחזק בע"א מעיד נגד החזקה אם מעיד על האשה א"א שהיא גרושה או על יין שאינו בידו שנתנסך מצד איתחזק הוי נגד חזקה אבל במעיד טרם שהוחזק מהיכ"ת יהי' זה נגד חזקה כמו במקוה, וצ"ל דבחזקה העיקר על מה שאנו דנין ובע"א מעיד על כשרות המקוה שהמקוה כשרה אע"פ שנוגע לטמאים מ"מ אנו דנין רק על דין מקוה שראוי להכשיר טמאים ול"ש לדון בזה משום חזקת טמאים שאינם לפנינו וגם אם הטמא לפנינו אבל אין הספק בשביל אותו הטמא רק בדין הכשר מקוה לטהר טמאים ול"ש לדון משום חזקתם דהחזקה הוא בענין אחר וכמש"כ הרמב"ן בנזיר דלא מהני חזקת קרובים משא"כ בגט שמגרש את אשתו שכל עיקר הגט לגרש אשתו זאת שעומדת בחזקת א"א וע"ז אנו דנין ומתעסקין להסיר חזקת א"א של זו והחזקה הוא לפנינו ובה אנו דנין להכי חשיב הש"ס בריש גיטין לאיתחזק איסורא ולפ"ז בגדר איתחזק הנפ"מ בגט רק למה שאנו דנין להכשיר הגט ולהסיר חזקת א"א א"כ מה בכך אם הוא בעת גמר הגירושין או מתחלה כיון דאנו דנין להכשיר גט מבעל לאשתו והוי נגד חזקה ולפי"ז כיון דהוי איתחזק כמבואר בריש גיטין והא מספק"ל להש"ס ביבמות אי ע"א נאמן נגד חזקה ואי אינו נאמן הא אין חילוק בין צו"מ