אחיעזר חלק אבן העזר עו

דרבנן, ונראה דהא דהתוס' צ"ב וסותרים דבריהם שכתבו בתחלת האיבעי דהעד אינו אומר בדדמי רק דהיא לא תדייק ובתשו' רעק"א העיר מזה ותי' דס"ל דבטב"ע קל משקר להעין וחיישינן בזה יותר לבדדמי וביאור הדברים נראה דבודאי אין כונת התוס' בזה דמשום בדדמי משקרות רק דכסבורות שכן הוא וטועות בדמיונן וכמו דאמרו זימנין דמחו ליה בגירא כו' וגם בנטבע טועה העד בדמיונו שזהו ואין חסרון בנאמנות ורק דחיישינן שטועה וכיון דאין פסול בנאמנות גם הנשים נאמנות מדרבנן כמו עדים כשרים ורק שהחמירו מדרבנן משום בדדמי וע"ז מהני סימנים דרבנן כמו בשארי איסורי דרבנן

אבל באמת אין מדהתוס' דלא מהני סימנים דרבנן במשאל"ס ראי' דלא מהני סיד"ר באיד"ר דנהי דלפי ההו"א דהש"ס דמקשה והא מים כמלחמה דמי הי' ס"ל דעיקר ההיתר הי' שראו הטביעה ופשוט לי' דמהימן וע"כ מיירי שראו עד שתצא נפשו, אבל לפי מאי דמדחה וס"ל דלא מהימן לשי' התוס' משום בדדמי ממילא אמרינן שלא ראה עד שתצא נפשו ורק בדדמי סבור ששהא ונטבע ולהכי הוי איסור תורה ובעי סימנים מובהקים, וכן הרגיש מזה הגאון רעק"א והחת"ס בסי' מ"ח אלא דלפמש"כ דלהכי מהני סימנים שאינם מובהקים בצירוף טב"ע דחשש דבדדמי א"א מדרבנן ובחשש דרבנן מהני סימנים דרבנן וא"כ תקשה מ"ט בעינן דחזוהו לאלתר הא חשש תפח נראה מד' כמה פוסקים דאאמד"ר וכ"כ בנוב"י סי' נ' ונ"ב [ועי' בס' עצי ארזים] ובאיסור דרבנן הלא בדין שיועילו סימנים דרבנן וא"כ א אף אי לא חזוהו לאלתר בדין שיועיל ומוכח מדהתוס' דחשש נתפח הוי ספק של תורה ולא מהני בו סימנים דרבנן, ואפ"ל בשי' התוס' דהא דמהני סימנים דרבנן באיסור דרבנן היינו דוקא באיסור קל שאין בו ספק תורה כמו במשאל"ס ושהה כדי שת"נ ואח"כ לגבי הכרה או בחשש בדדמי שטועה בדמיונו דאע"פ דחוששים לטעות מ"מ אין זה אלא חשש לכתחלה וכמש"כ הב"ש בס"ק קמ"ג וכמש"פ הרמב"ם להלכה דאם ניסת לא תצא, וגם לשי' התוס' לפ"מ דמדחי לה הש"ס דמיירי לכשהעלום ואין בזה חשש דמשקר בטב"ע דהא לפי תי' התוס' מוכרח דס"ל דלכשהעלה ל"ש בדדמי כמש"כ המרדכי וכ"כ הלח"מ וכ"כ בתשו' רעק"א סי' ק"ז יעו"ש, ורק משום שטועה זהו רק לכתחלה ואם ניסת לא תצא ולגבי איסור זה מהני סימנים דרבנן, אבל בשהה גם אם ספק נתפח אאמד"ר מ"מ גם בדיעבד תצא כמש"כ הריב"ש בכל הני דאין מעידין דבדיעבד תצא לא מהני סימנים דרבנן כמו דלא מהני סימנים דרבנן בחשש דשני יב"ש דבעינן דוקא נקב בצד אות פלוני וכמש"כ להוכיח הפנ"י בגיטין ועי' ש"ש ש"ז דאפילו בלא הוחזקו לא מהני סימנים אמצעים וכן יש להוכיח מד' תשובת הרא"ש כלל ב' סי' ט"ז שהקשה לשי' הרמב"ם דכלאים דהנהגה בטמאים אאמד"ר מחולין דע"ט דמאי ראי' דסי' דאורייתא דילמא סי' דרבנן ומהני באיסור דרבנן ולכאורה אפילו אי נימא דכלאים דהנהגה בטמאים דאורייתא הא סד"א מה"ת להקל ורק מדרבנן לחומרא ולמה לא יהני סימנים דרבנן אע"כ צ"ל דאף לשי' הרא"ש בסד"א לא מהני סימנים דרבנן כיון דהספק בשל תורה או די"ל דסי' דרבנן מהני דוקא באיסור דרבנן בלא איתחזק איסורא כמו בכלאים דהנהגה דסי' דרבנן הוי כמו רוב גרוע וכן מה שהביא האבן עוזר והפני"מ ראי' מהך דמוצא חבית יין דישראל נותן בו סימן ומותר משום דהוי מדרבנן דלא הוי איתחזק איסורא וכן לענין משאל"ס וחשש בדדמי אע"ג דבכ"מ דיצא מאיסור תורה ונשאר איסור דרבנן הוי איתחזק כדמוכח מחולין ד"י בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאע"פ דהחציצה במיעוט המקפיד אאמד"ר מ"מ מהני חזקת טמא [ואין זה ענין לד' הר"ש מש"כ בפ"ב ממקואות דהיכא דממנפ"נ יצא מחשש דאורייתא לא מוקמינן בחזקת טומאה והאחרונים תמהו על זה מהא דחולין ד"י, דהר"ש מיירי שטבל מטומאה חמורה בשני מקואות אחד שאוב ואחד כשר ואם טבל באחד באמת טהרותיו תלויות אף דכולו שאוב מדרבנן מ"מ עדיין חזקת טומאה עליו רק אחר שטבל בשני טהרותיו שעשה אח"כ טהורות דממנפ"ש אם טבל, בראשונה במקוה כשר הא נטהר לגמרי וספק אם נטמא אח"כ בטומאה דרבנן במקוה שאוב בזה ס"ל להר"ש דמספיקא לא נחית טומאה אבל היכא דנשאר מתחלה טומאה דרבנן או איסור מדרבנן הוי אתחזק ועי' במל"מ פ"ו דמקואות בד' הר"ש ועי' בשו"ת תועפות ראם חיו"ד] דכיון דעכ"פ מדרבנן לא עלתה לו טבילה הוי איתחזק משא"כ בדין דרבנן במשאל"ס ובדדמי דאין זה אלא לכתחלה ואם ניסת לא תצא משום דהוי מיעוטא דמיעוטא ולא החמירו אלא לכתחלה ל"ש להמשיך החזקה כמו בתחלה דהרי נשתנה דינו לענין דיעבד בזה שפיר מהני סי' דרבנן ובחשש דשני יב"ש בלא הוחזקו דאאמד"ר התם בודאי דחזקת א"א מעלייתא היא דהא אנו דנין לפני הגירושין אם ראוי לגרש בגט זה והוי א"א מדאורייתא ולהכי גם לגבי חשש דשני יב"ש דאאמד"ר לא מהני סי' דרבנן וכמ"כ בחשש דאיתפח אע"פ דאאמד"ר מ"מ כיון דהוי איתחזק ואם ניסת תצא לא מהני סי' דרבנן ולהכי י"ל דלאחר ג' ימים או באשתהי במים לא מהני צירוף סי' דרבנן

ב) ובעיקר הדין אי יש לסמוך בסימנים דרבנן על איסור דרבנן וקושית תשובת הרא"ש בכלל ב' סי' ט"ז שהקשה ע"ד הרמב"ם דס"ל דאין איסור בכלאים בהנהגה במין טמאה לבד מחולין ד' ע"ט דמאי ראי' דסימנים דאורייתא דילמא סימנים דרבנן ורק באיסור דרבנן סמכינן על סימנים דרבנן, וע"ע בתומים סי' ס"ה ס"ק י"ב שכ' להוכיח מהא דחולין דע"ט דלא סמכינן על סימנים דרבנן באיסור דרבנן לשי' הרמב"ם ולא הביא שזהו קו' תשו' הרא"ש, ובאמת לפמ"ש הרמב"ן והר"ן בחי' לחולין דע"ט הא דקאמר סימנים דאורייתא אין זה ענין כלל לסימנים דאבידה אלא שכך היא הקבלה והמסורת ולפי פירושם לק"מ קושי' הרא"ש ועיקר קושיתו לפי פירש"י דדמי לסימנים דאבידה ונראה ליישב עפמשה"ק בנוב"י מהדו"ת אה"ע בסי' נ"ח וסי' ס"ו לשיטת המ"ב דשני סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק א"כ בחולין דהוי שלשה סימנים אזנים קול וזנב אפילו נימא דסימנים דרבנן מהני והנוב"י השיב ע"ז דאזנים וזנב הוי רק חד סימן ומדקאמר פוק עין להנך דדמיין וזה רק בדבר הנראה לעינים וכמו שפירש"י באזנים וזנב ושביק הקול וע"כ הוי רק סימן אחד ומדייק שפיר דסימנים אמצעים דאורייתא זהו תו"ד הנוב"י

והנה השימק"ו בב"מ ד' כ"ח אמר סימנים ולא אמר סימנים מובהקים דידה חידש דכל דאיכא סימנים מובהקים לא סמכינן אסימנים אמצעים ונראה דזהו למ"ד סימנים דרבנן וסימנים מובהקים הוי סי' דאורייתא וכל היכא דאיכא בירור דאורייתא לא סמכינן אסימנים דרבנן אבל למ"ד סימנים דאורייתא אין נפ"מ בין סימנים אמצעים לסימנים מובהקים [ובס' ישועות יעקב תירץ בזה קושית הפני יהושע דלהכי לא מהני בחשש דשני יב"ש סימנים דרבנן משום דכיון דאיכא נקב בצד אות פלוני לא מהני סימנים אמצעים ותמוה דל"ל לרב אשי למימר כגון שאמר נקב יש בו בצד אות פלוני דהו"ל סימן מובהק ודוקא בצד אות פלוני הא אם אין נקב בצד אות פלוני מהני גם סימן אמצעי], ועפי"ז י"ל דמדקאמר פוק עיין בה רק בראי' בעלמא וכמו שפירש"י בזנב ובאזנים ולא ע"י קול א"כ מוכח דס"ל דסימנים דאורייתא וסגי בסי' אחד אמצעי דאם איתא דסימנים דרבנן א"כ הו"ל לבחון על ידי קול