אחיעזר חלק אבן העזר עד

ובזה יש לצרף עוד סי' החולי אף דמבואר בתק"ע סי' קי"ח דסי' חולי לא הוי סי' אמצעי אך במי שמסמן איכות החולה כתב בתשו' חמדת שלמה שיש לסמוך ע"ז דהוי סימן אמצעי ובזה הלא לד' המהר"ל מפראג מצרפינן סי' כלים מובהקים לסי' אמצעים מהגוף בממנפ"ש גם בכלים דלא מושלי אף לד' הב"י הוי סימן אמצעי דהא למ"ד סימנים דאורייתא סמכינן ע"ז וב' סי' אמצעים הוי סימן מובהק וגם דהוי שאלה דיחיד

ויש להוסיף בזה דמה שחושש הב"י בכלים דלא מושלי הוא משום חזקת א"א, והנה הנובי"ק הקשה מ"ט חיישינן לשאלה הא איכא חזקה שכל שת"י האדם הוא שלו דאלימא מחזקת אשת איש והנתיבות בספרו קהלת יעקב תירץ משום דחזקה תלוי בקנין כמש"כ התוס' בב"מ בסוגיא דרכוב ומנהיג וכ"כ הרמב"ן בס' הזכות בכתובות בפ' הכותב גבי מלוגא דשטרי שמטלטלין כיון דנקנין במסירה והגבהה הוי תפיסה משא"כ בשטר שאין תפיסתו קנין אינו מוחזק כלל ולהכי גם חזקה שכל שת"י האדם הוא שלו ל"ש בבגדים שנמצאו על המת כיון דלאו בר קנין הוא ולהיורשים מחזירין דהוי כסימן וגם כאן נמצא וכאן הי' ל"ש במת שאינו רשות כלל והוי כנמצא על האבן יעוי"ש, וכ"ז בנמצא הבגדים על המת משא"כ היכא דהוחזקו הבגדים מחיים הרי חזקה דכל מה שת"י האדם הוא שלו וגם חזקה דכ"נ וכ"ה שייך בזה שהי' מקודם שלו, רק דמ"מ במידי דמושלי י"ל כמו שתי' הנובי"ק סי' ל"ז עפי"ד הפוסקים בחו"מ סי' ע"ב סעיף נ"ט דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא אמרינן כן וגם חזקה דכ"נ וכ"ה ל"ש בזה כמש"כ הרמב"ן ביבמות דקט"ו בהא דשמא פינן דכיון דרגיל לה להשאיל ולפנות אבל במידי דלא מושלי דוקא בנמצא הבגדים על המת דל"ש חזקה דכל מה שת"י האדם הוא שלו מחמרינן משום חזקת א"א אבל בהוחזק מחיים דיש חזקה דכל מה שת"י הוא שלו בדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר מהכ"ת ניחוש משום חזקת א"א וא"כ בנ"ד הלא הוחזקו הבגדים והפאס שמסר בבית החולים בחייו שהם שלו גם לפ"מ שמפקפק החמדת שלמה ע"ז בסי' כ"ה מ"מ י"ל בנ"ד דהא דחושש הב"י בכלים דלא מושלי משום דבשעה שאנו דנין מצד חזקה שהוא שלו יש חזקת א"א המנגדתו אבל בזה דהוחזקו בחייו בשעה שלא היו דנין כלל על דבשב"ע וחזקת א"א והוחזקו הבגדים שהם שלו הוי ככל דבר שהוחזק ולא חיישינן עכשיו להחמיר משום חזקת א"א שכבר הוחלט הדבר בחייו שחפציו הם שלו ולמש"כ הב"ש דהיכא דהבע"ד אומר ברי גם הב"י מודה י"ל דעשיית מעשה ומסירת הפאס שלו והחזקת שמו הוי כאומר ברי וכמש"כ בכה"ג האבני מלואים בסי' ו' ס"ק ח' דעשית מעשה הנישואין הוי כאומר ברי יעוי"ש, מכל הלין טעמי נראה דיש להתיר בנ"ד על פי הפאס בלי שום פקפוק. ד) ומש"כ כת"ר עוד דכל החומר הוא דחיישינן אף במידי דלא מושלי הוא משום חזקת חי [ובזה הייתי מתרץ משה"ק הב"ש מסי' קל"ב בגט דשאני התם דלא הוי רק חזקת א"א אך מד' הגמרא דיבמות ד' ק"כ מרומי' דמתניתין אהדדי אינו נראה לחלק כן ויעוין בנוב"י מהדו"ק סי' מ"ג] ובמסוכן כזה דהרופאים מכירים בהמחלה שיש לו חסרון באברים הפנימיים הוי כטריפה לאחר יב"ח דאינה חיה, הנה בעובדא זו אשר בעצת הרופאים דמינסק הי' לעשות נתוח וחשבו שיש רפואה למכתו ובגוף הדבר במסוכן לפי המבואר בגיטין ד' כ"ח ל"ש בחולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא שרוב גוססין למיתה אלמא דוקא לפי שרוב גוססין למיתה אבל בספק השקול מוקמינן בחזקתו ומדממעט גוסס נראה דאין חילוק בין חולה מסוכן בין חולה סתם מדלא ממעט חולה מסוכן ואף דיל"ד בדהגמ' דאמר ל"ש אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא שרוב גוססין למיתה ומדקאמר שרוב חולים לחיים משמע דוקא לפי שרוב חולים לחיים נותנים בחזקתו שהוא קיים אבל בספק השקול לא מוקמינן בחזקת שהוא קיים וקשיא רישא לסיפא אך באמת בספק השקול מוקמינן אחזקה והא דקאמר רוב גוססין למיתה הוא דוקא (וקצת יש לדייק כן מדהתוס' דשבועות ד' ל"ב] והא דקאמר בחולה שרוב חולים לחיים היינו דהאמת כן הוא דכל שלא הגיע לכלל גוסס אין חילוק בין מסוכן בין שאינו מסוכן ולא יצא מכלל רוב חולים לחיים ובתוספתא פ"ה דטהרות הובא בר"ש מבואר לגבי מסוכן שטיהרו הכתות הראשונות ואף דתלתא הוי רה"ר וברה"ר אף היכא דליכא חזקה מ"מ הא אם אין כאן חזקת חיים הרי מת לפניך והוי חזקה דהשתא אלמא גם במסוכן מטהרינן משום חזקת חיים והא דבפ"ו דטהרות במחלוקת דר"ש וחכמים דלא מהני חזקת חי לטהר הוא משום דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אף נגד חזקת טהרה

שו"ר בחת"ס חיו"ד סי' כ' שכ' לתרץ הא דספק אם פירכסה הוי ספק נבילה ולא הוי נבילה ודאי משום חזקת איסור דאיכא חזקת חיים נגדה וע"כ הוי ספק השקול וכ' לדון שם דגם במסוכנת איכא חזקת חיים והביא התוספתא דפ"ה דטהרות אף דגוף דברי החת"ס לא נהירין לכאורה דהא הפרכוס הוא שאם לא פרכסה בידוע שניטלה נשמתה קודם שחיטת רוב סימנים ואז כבר נטרפה ונתנבלה בנקובת הושט בדרך שחיטה ואיזה חזקת חיים יש לה על אותה שעה לומר שלא ניטלה נשמתה קודם שחיטת הרוב אם לא דנאמר דהחזקת חיים שלה הוא קודם השחיטה מצד רובא דרוב חולים לחיים וממילא עומדת בחזקתה שתפרכס אך זה אינו דבזה חוששין דהא קיי"ל דשמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן, ובעיקר הקושיא מ"ט לא מוקמינן בחזקת שאינה זבוחה צ"ל לפי דרוב מסוכנות מפרכסות וע"כ הוי ספק השקול יעוין בפרמ"ג ובאחרונים אבל חזקת חיים ל"ש בזה כמשנ"ת. ה) ומש"כ כת"ר דבטריפה לא שייך חזקת חיים דבריו נכונים אבל כ"ז בטריפה שנודע בבירור כמו שהוכה וראינו שניקב הקרוב של מוח וכיו"ב, אבל בחולי הפנימי אשר גם לדעת הרופאים אינו ברור להם הטריפות לא יצא מכלל חולה מסוכן דמוקמינן בחזקת חיים, ובניקב כיס השתן לשי' ר"ת לא מדמינן טרפות דאדם לטרפות דבהמה וגם שא"י בבירור שכן הוא ונהפוך הוא שע"פ עצת הרופאים הי' לעשות ניתוח, ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הל' ח' ההורג את הטריפה אע"פ שאכל ושתה ומהלך בשוק הר"ז פטור מדיני אדם וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובזה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר עכ"ל ודבר גדול השמיענו רבינו בזה ובודאי בחולה סתם שהרופאים אומרים שאין רפואה למחלתו דאין לזה דין טריפה כגוסס בידי שמים דההורגו חייב עליו ובודאי מיירי שנמצא בו טרפות ואפ"ה בעינן דוקא שיאמרו הרופאים שאין לו תעלה אבל כל שיש לדברי הרופאים רפואה אין לו דין טריפה, ובודאי דבטרפות דבהמה מע' טריפות דהלמ"מ שהיא טריפה אע"פ שהרופאים יאמרו שיש לה רפואה הוי טריפה מהלמ"מ ומה שאמרו בחולין דנ"ד וכי באנו להוסיף על הטריפות דאי בדרי לה סמא וחיי היינו דלהכי אי אפשר להוסיף על הטריפות אבל הטריפות שהן מהלמ"מ לא מהני מה שיאמרו הרופאים אבל באדם דאין על זה הלמ"מ דוקא טריפה שלדברי הרופאים אין לו רפואה ההורגו פטור, [ועי' מנ"ח סי' ל"ד שהביא ד' הרמב"ם ומש"כ בזה] א"כ ה"ה אם יש לו רפואה על ידי נתוח לא הוי טריפה, ובאמת יש לתמוה בשי' הרמב"ן דס"ל דבנחתך