אחיעזר חלק אבן העזר ע

חל עלי' חיוב דבת אשתו לאח"מ לא נתחדש איסור ודוקא בעריות חמורות שאין חילוק בין שחל עליו או לא חל כמו בא"א שלהב"ע אבל באיסור קלוש דארור אינו חל רק אם מתחלה חל עליו כרת דחמותו ואיקליש אח"כ לאיסור אבל אם לא חל עליו איסור חמור לא נאסרה עוד וגם בבת בתה י"ל כיון דלאח"מ אשתו על בתה אי"ח עוד שרפה וכרת על בת בתה שנולדה אח"כ לא חל עליו איסורא דארור ובנולדה מקודם אף דעל אמה אי"ח עוד מ"מ כיון דהי' מחויב עליה משום בת בתה אקליש איסורה לארור משא"כ בנולדה אח"כ ואפשר כיון דבבת בתה מסתעף מבתה כמו דאיכא איסורא על בתה כמ"כ על בת בתה, ואילה"ק אם נימא דבת בתה שנולדה לאח"מ אשתו שרי דא"כ אמאי לא מוקי לה בדף צ"ז ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה הא בת בנה דידה או בת בתה דידה גלי שנולדו לאח"מ אשתו דבכה"ג שרי נראה דלפי הו"א דבת אנוסתו אסורה אין מקום לחלק לפי שנולדה אחר מיתת אשתו דעכ"פ אסור לגלות ערות שתיהן ולא קילא מבת אנוסתו. ובעיקר הדבר בבת אשתו לאחר מיתת אשתו ראיתי בלקוטי פרמ"ג ליבמות שכ' לתרץ קושית התוס' בריש יבמות בבתו דאי מאנוסתו היינו בת אשתו דנפ"מ לאח"מ אשתו וכ"כ בערוך לנר אבל באמת בבת אשתו דכתיב בי' כרת בגופה וא"צ למילף מחמותו גם לאח"מ אשתו חייב כרת ויעוי' בשו"ת רעק"א סי' קכ"א שכ"כ ובפ"ת אה"ע סי' קע"ג שהרגיש מזה וכיון דאיכא כרת דעריות לאח"מ אשתו אף דליכא שרפה לשי' הרמב"ם דמי לשאר עריות ואין חילוק בין אם חל עליו מקודם או שנולד אח"כ בכולהו איתנהו כרת [ואולי י"ל כיון דאיקלש משריפה לכרת ונשתנה דינו להכי כשנולדה אח"כ ולא חל חיוב שריפה מחיים אין בה כרת אח"כ

והנה התוס' בריש יבמות דף ג' כתבו ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה ודקדק מזה השעה"מ בשי' התוס' דדוקא בנכנסה לחופה ול"נ דדוקא בחופה חייב וכדמסיק התוס' משום דבנשואין איכא שאר וכמש"כ התוס' בדף צ"ז ועי' בבית מאיר סי' ט"ו וכבר תמהו בזה ממשנה מפורשת בקדושין דף נ' ועיין בפ"ת לאה"ע סי' ט"ו ולכאורה הי' נראה בטעמו של דבר דאף ע"י קדושין חייב על בתה משום דילפינן מחמותו דבאשה ואמה כתיב קיחה יעוין ברמב"ן יבמות [דצ"ז] נאמרה קיחה לומר לך דרך לקוחין אסרה תורה הא תינח אמה ואחותה בתה ובת בנה ובת בתה מנ"ל י"ל הא גמרינן זמה זמה ולרבא כולהון כתיבין עכ"ל ורבא אינו חולק על הברייתא כמו שתמה היש"ש אלא דבא לאשמועינן דגם בבתה כתיבי דבעינן נשואין ובאנוסתו מותרת אבל איסורא דע"י קדושין ילפינן מחמותו, ושיעור דברי התוס' נראה דאלו הי' מקרא מפורש דאיסור אשה ובתה עד דגלי ערות שתיהן כדמקשה בדצ"ז לא הוי ילפינן מחמותו דכתיב בהו קיחה אבל כיון דמסיק דלא בעי שיגלה ורק מצד שארות דע"י נשואין איכא שארות שוב ילפינן מהדדי מקיחה דכתיב באשה ובתה דגלי קרא דבעריות סגי בקדושין וע"כ גם בודאי לשי' התוס' לפי המסקנא ע"י קדושין גרידא חייב על בתה, ולפמשנ"ת דהא דחייב ע"י קדושין ילפינן מחמותו יחודש בזה דין דבת ארוסתו ע"י קדושין לאחר מיתתה אי"ח כרת לשי' הראשונים דס"ל דחמותו לאח"מ אשתו אינה בכרת דכיון דבת אשתו ע"י קדושין ילפינן מחמותו אמדינן דון מינה ומינה דלאח"מ ליכא רק איסורא ודוקא בבת אשתו מנשואין דכתיב בה כרת בגופה גם לאח"מ חייב כרת משא"כ בבת ארוסתו דילפינן מחמותו, ולפי"ז יש מקום למה שנסתפקתי בבת בתה שנולדה לאח"מ ארוסתו דאפשר בכה"ג לא נאסרה כיון דאין בזה רק איסור וצע"ק, אולם נראה לחלק דאף למ"ד דון מינה ומינה היינו בבת אשתו דלא כתיב גבה שריפה וילפינן מחמותו אמרינן דדינו בלאח"מ כמו בחמותו אבל בפרטי הדינים דילפינן מחמותו דאסורה דרך לקיחה ובת אשתו ע"י קידושין חייב כמו מן הנישואין ל"ש בזה דון מינה ומינה

ג) ומש"כ עמש"כ דעל בת אשתו לאח"מ אשתו חייב כרת וע"ז כתב דאין גזי"ש למחצה ומ"ש הנמוק"י דקרא דבת אשתו סתמא כתיב דאין נפ"מ בין מחיים בין לאח"מ כתב להסביר בטעם דחמותו בכרת דילפינן מאשה ובתה אבל לשי' רש"י הסמ"ג והרמב"ן דס"ל בחמותו לאח"מ איסורא בעלמא יקשה אמאי לא ילפינן זמה זמה שיהי' חייב כרת וע"כ צ"ל דשי' הרמב"ן דגם בת אשתו לאח"מ אינה בכרת ורק באיסור כבחמותו זהו תו"ד, ושגה בזה דבשי' הרמב"ן עצמו בודאי אינו כן כמו שהובא בהה"מ פ"ב מה' איסו"ב בשמו וכמש"כ בחי' ליבמות דצ"ח דס"ל דהלכה דון מינה אוקי באתרה ובאזהרה וכרת עשה הכתוב בתה לאח"מ כמחיים וכן לא למדו כרת לחמותו לאח"מ מבתה אלא אזהרה שמענו וכרת מחיים דומיא דעונש דכתיב בדידה ולאח"מ לאיסורא נתרבתה מדוכתא אחריתא עכ"ל, והנמוק"י באמת אזיל בשי' הרמב"ם דמשוה להדדי ובין בחמותו ובין בבת אשתו לאח"מ אשתו בכרת ורק משריפה נתמעט אלא דאין מד' הרמב"ן הכרח לשארי שי' הראשונים דאפשר לשי' רש"י וסמ"ג דס"ל דחמותו לאח"מ איסורא בעלמא ס"ל ג"כ בבת אשתו דאינו אלא איסורא ומשוה להדדי חמותו ובת אשתו וכמו דמשוה הרמב"ם לענין כרת כן משוה לדידהו לענין איסורא. ולכאורה היו מדוקדקים יפה לפי"ז דברי הרמב"ן שה"ר לסתור ד' הרמב"ם דלאח"מ אשתו אי"ח בשריפה מהא דאמרו נשא אשה ובתה מוציא אחת ותני מותר בחמותו לאח"מ משום דאקליש איסורא ואלו בבתה אסורה לעולם וכן בפ' הא"ר מקשה אי רע"ק ליתני חמותו ולא עלה על דעתו להקשות נתני נמי בתה יעו"ש, ובתשו' רעק"א סי' קכ"א נדחק בזה דראיותיו אינם לפי שי' הרמב"ן עצמו דבאמה לאח"מ אפילו כרת ליכא, אבל אשה ובתה דאיכא כרת לא מקרי קליש איסורא וכן בדצ"ד כיון דסבר דבחמותו ליכא כרת סבר דגם איסורא ליכא יעו"ש שכ' דהוא דרך קושי' על הרמב"ם לשי' דלשי' הרמב"ן עצמו דבאמה לאח"מ אפילו כרת ליכא א"כ י"ל דלהכי אסור בבתה לעולם אף דליכא שריפה מ"מ לא מקרי קליש איסורא כיון דאיכא כרת וכן מדצ"ד דלא מקשה מבתה דפשוט הי' לו דבתה אסורה לאח"מ דכתיב כרת בגופה והוכחה שני' גם לשי' הרמב"ם י"ל דהי' פשוט להמקשן דבבתה איכא כרת דכתיב בגופה יעוי"ש

ולפמ"ש י"ל בכונת הרמב"ן דמוכיח אף לפי הכרעתו דבחמותו ליכא רק איסורא וא"כ אם בת אשתו לאח"מ אינה בשריפה משום דון מינה ומינה ודמי לחמותו בדין שלא יהיה בה כרת ג"כ ורק איסורא בעלמא כמו בחמותו דילפינן מגזי"ש ושפיר הוכיח הרמב"ן דאמאי לא קתני מותר בבתה כמו בחמותו דתרווייהו איקליש איסורא ולית בהו כרת וכן אמאי לא מקשה אי לר"ע ליתני נמי בתה דלפי ההו"א כמו אמה לאח"מ מותרת כן בתה כמו דלהמסקנא שוים ואין בבת אשתו רק איסורא בעלמא אע"ג דכתיב כרת בגופה כמ"כ לפי ההו"א דחמותו לאח"מ מותרת גם בת אשתו לאח"מ מותרת ומזה הוכיח הרמב"ן דבאמת חלוק בת אשתו מחמותו דכתיב בה כרת בגופא ועשה הכתוב בת אשתו לאח"מ כמחיים וזהו שיעור ד' הרמב"ן דכיון דע"כ חלוקים בת אשתו מחמותו דבחמותו ליכא רק איסורא דארור ובבת אשתו איכא כרת בגופה לאח"מ כמחיים אמרינן דין מינה ואוקי באתרה ואיכא בבת אשתו שרפה ג"כ, אולם גם למש"כ לצדד בפי' ד' הרמב"ן בתוך דבריו אבל בגמר דבריו שהניח בצ"ע בבת אשתו לאח"מ אם היא בכרת או