אחיעזר חלק אבן העזר נח

אף לר"י תיאסר עליו אע"כ דשאני קינוי דאינו מתהוה כלל בלא עדים כמו קידושין

, וביותר נראה להסביר החילוק בין קינוי לסתירה אע"ג דמחד קרא נפקא בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה א"כ לכאורה חד דינא לתרווייהו ומאי שנא קינוי מסתירה נראה דשאני סתירה דהספק הוא שמא זינתה הוי דבר שבערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים ודין טומאה אית לה ולא גרע מטומאה דבאשתו זינתה אסורה לו היכא שראה הבעל אע"ג שאין עדים בדבר משא"כ קינוי דאין זה דשב"ע אלא גרם לדשב"ע ע"ד שכ' הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הל' ט"ו דבמינוי שליחות לגרש האשה א"צ עדים ועי' ברא"ש בפ' האיש מקדש דבשליחות שאין זה גמר הדבר א"צ עדים ומהני הודאה וה"נ בקינוי כיון שאינה נאסרת עי"ז ואין זה גמר הדבר ל"ה דשב"ע ואין זה אלא גרם לדבר שבערוה ולפ"ז ע"כ הא דקינוי בעי ב' עדים לאו משום דשב"ע הוא אלא גזיה"כ הוא דבעי ב' עדים כמו התראה בחייבי מיתות וחייבי מלקות ואין זה מצד אמיתת בירור הדבר ולהכי אף שקינא בפ"ע אין קינוי כלום בלא עדים

, ולפמשנ"ת בשי' הרמב"ם דלאוסרה על בעלה כל שראה שנסתרה נאסרת ולא איברי סהדי אלא לשקרי י"ל משה"ק דהא הוי חצי דבר עפמש"כ התוס' בגיטין דס"ג לתרץ דכיון דהשליש נאמן לא הוי חצי דבר וביאור הדבר דכל היכא שא"צ עדים על גמר הדבר אין זה חצי דבר ולפ"ז גם בעדי קינוי כיון דע"י הקינוי נאסרת אח"כ בסתירתה אף בלא עדים רק שרואה הבעל בעצמו שנסתרה וממילא לא הוי הקינוי חצי דבר כיון דגמר הדבר סתירה אפשר שתגמר ושתיאסר גם בלי עדים וכיון דיש תועלת בעדותו של הקינוי לאסור אח"כ בסתירה בלא עדים לא הוי חצי דבר, ולהכי ג"כ לא הוי חצי דבר עדות הסתירה כיון שעדי קינוי אין צריכין לעדי סתירה כנ"ל וכמבואר בב"ק ד"ע דכיון דעדי קידושין ל"צ לעדי ביאה אע"ג דעדי ביאה צריכין לעדי קידושין לא הוי חצי דבר וה"נ אע"ג דעדי סתירה צריכין לע"ק כיון דע"ק א"צ לעדי סתירה ובראיית הבעל סגי ל"ה חצי דבר וא"ש

ג) ומדברי רש"י במתניתון דריש סוטה בד"ה ומשקה עפ"י ע"א או על פי עצמו כו' נאסרת בסתירה עד שתשתה מבואר דלר' יהושע אינה נאסרת ג"כ וכן דקדק הגרעק"א בגליון למשניות מלשון רש"י ולכאורה יש להוכיח כן מדהגמ' דקאמר הא למשנתינו יש לדבר סוף זימנין דלא איסתתר ואמר איסתתר והא לשי' הרמב"ם גם לר' יהושע אין לדבר סוף דכיון דאמר איסתתר אף שאין להשקותה מ"מ הרי נאסרה עליו ואולי י"ל לשי' הרמב"ם דהא דקאמר אין לדבר סוף היינו להפסידה כתובתה וכן מבואר בירושלמי על דברי ר' יוסי בר"י א"כ אין לדבר סוף כו' על מתניתין הכל ממנו לקנאות כו' ולפוסלה מכתובתה דכל זמן שאינה שותת הרי נאסרת עליו ונפסדת כתובתה אבל מה שתוכל להאסר על פיו ע"י שקר אין אנו חוששים שהרי נאמן לומר שאשתו זינתה למישוי אנפשיה חד"א אבל כיון שאינו נאמן להפסידה כתובתה אין אנו חוששין לכך וע"כ גם במקנא אם נסתרה על פי עצמו אף שנאסרת עליו מ"מ אם תכחיש אותו בודאי שאינה מפסדת כתובתה משא"כ לר"א דמשקה על פי עצמו הרי אף אם תכחיש אותו משקה הוא על פיו וכ"ז שאינה שותת מפסדת כתובתה ואין לדבר סוף, וצ"ל לפ"ד רש"י דס"ל דאינה נאסרת ג"כ עפ"י עצמו דלהכי לא הוי חצי דבר כמשכ"ל באות א' מה שתירצו הרשב"א והר"ן בגיטין דעדי השליחות לא הוי חצי דבר דהעדים מעידים שראוים לקבל הגט וה"נ קינוי כיון שראוי שתיאסר על ידי זה הוי דבר שלם

ד) ובמש"כ ב לשי' הרמב"ם דקינוי לא הוי דבר שבערוה משום דהוי רק גרם לדבר שבערוה רק שצריך עדים כמו התראה יש להעיר במש"כ התוס' בסוטה ד"ג בד"ה מה להקשות בדברי המשנה שם מה עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם מתקיימת בעד אחד עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינו דין שתתקיים בע"א דהוי מצי למיפרך מה לעדות האחרונה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ובאמת לכאורה יותר ילה"ק דלמ"ל קרא דבה למעוטי קינוי וסתירה כיון דידעינן מגזי"ש דדבר דבר דאין דשב"ע פחות משנים ממילא ידעינן דקו"ס בעי שנים דמעדות אחרונה א"א למילף שכן רגלים לדבר, ולמש"כ לשי' הרמב"ם שמינוי השליחות א"צ עדים א"כ בקינוי שאינה נאסרת על ידו מהכ"ת נימא דבעי שנים והו"א דדינו כשארי איסור והיתר דסגי בע"א ואי"ק דבה גזיה"כ למעוטי קינוי דהוי כהתראה, והפירוש במשנה שדן בקו"ח לעדות הראשונה מעדות האחרונה והא עדות אחרונה הוי רגל"ד משא"כ בראשונה, נראה דבאמת הא דאיצטריך קרא דנאמן עד אחד לאחר קו"ס ובלא קרא לא ידעינן אעפ"י שיש רגל"ד משום דמה בכך שיש רגל"ד ואיתרע חזקת היתר שלה והוי ספק מ"מ מהכ"ת שיהי' נאמן ע"א בתורת ודאי, והנה לשי' הראשונים דדבר שבערוה אף בלא איתחזק אינו נאמן מהכ"ת יהי' נאמן, וגם לשי' הפוסקים דבעי איתחזק י"ל דאף דאיתרע חזקת טהרה שלה מ"מ נשארה בחזקתה שאינה טמאה ודאי כמש"כ התוס' בריש נדה, ובמק"א כתבתי לבאר בזה שי' הרמב"ם עפ"י מש"כ המל"מ שם לשיטתו דע"א אינו נאמן רק לפני השקאה ולא לאחר השקאה משום דבאמת ע"א אינו נאמן על עצם המאורע רק שעדות הע"א הוא למנוע השקאה וזהו דין מדיני השקאה שכל שיש ע"א מונע השקאה ולאחר השקאה אינו נאמן וביותר י"ל כיון שכבר נאסרה ע"י קינוי וסתירה ואין הע"א מחדש עצם האיסור לבעלה ורק שהי' לה בירור השקאה ועדות הע"א מונע ההשקאה וזהו דין כשארי איסורים דנאמן ע"א ולא הוי דבר שבערוה כלל וזהו מה שדן בקו"ח דמה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם דע"י מניעת השקאה תיאסר לבעלה ממילא דאעפ"י שיש רגלים לדבר מ"מ היתה ניתרת ע"י השקאה וסגי בע"א לפי דזהו דין מדיני השקאה ואין זה דבר שבערוה ועל זה נאמן ע"א ומכש"כ עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם ורק שצריכה השקאה ויש לה תקנה להשאר בהיתר תחת בעלה ורק שגורם לדין השקאה מכש"כ דלא הוי דבר שבערוה ולהכי איצטריך קרא למעוטי דלא נילף מעדות האחרונה וצריכה שתי עדות על סתירה שאוסרה לפי שעה והוי דבר שבערוה ועל קינוי דלא הוי דבר שבערוה כלל בודאי דאי"ק דבה לפי המסקנא דבעי ב' עדים

ה) והנה התוס' שם בדבור הסמוך בד"ה נאמר כתבו תימא למ"ל גזי"ש אפילו בלא גזי"ש מהיכ"ת לי' דליתהמין בה ע"א מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא פירכא וקושייתם שם על המסקנא דטומאה בעלמא בלא קינוי וסתירה דלא מהימן ע"א דלמ"ל קרא להכי הא מעדות ע"א אחר קו"ס אין ללמוד דשאני התם דהוי רגל"ד, וצ"ע דהא אלמלא קרא דדבר דבר הו"א דדבר שבערוה הוי כשארי איסורים דע"א נאמן והא דאי"ק דע"א נאמן לאחר קו"ס שנאמן. אף בהכחשה שהאשה מכחשת ואומרת טהורה אני דמצד ע"א נאמן באיסורים ע"א בהכחשה לאו כלום הוא והו"א שראוי' להשקאה ולהכי איצטריך קרא שהע"א נאמן אבל באופן דלא הוי בהכחשה ובאופן דלא הוי הודאה ג"כ (ועי' בר"ן בשלהי נדרים בשם אחרים דמדינא אינה נאמנת גם בהודאה להפקיע א"ע מבעלה כיון דמשועבדת לו וגם בשותקת הדין כן) והו"א דדבר שבערוה