אחיעזר חלק אבן העזר נ

בסוטה וכתב רק הדין דע"א אומר נטמאת וב' אומרים לא נטמאת לא היתה שותה ולא סיים בזה כשני כתי עדים המכחישים זא"ז, וטעמו של דבר נראה עפ"י מה שנתבאר בשיטת הרמב"ם דנאמנות הע"א בסוטה הוא רק בדין ההשקאה ולא בעצם המעשה ונאמן רק שלא להשקותה וממילא היא נאסרת כיון שנמנעת השתי' המתירתה אבל אחר ההשקאה אם בא ע"א אינו נאמן מכל מקום י"ל כשבאו אח"כ ב' עדים והעידו על עצם המעשה שהיא טהורה לא גרע בירור ב' עדים מהשקאה דמה שהאמינה תורה להעד היינו למנוע ממנה ההשקאה והרי היא ממילא באיסורה אבל כשבאו אח"כ שני עדים הרי אלו מתירין אותה בעדותם על גוף המאורע שע"ז לא הי' הע"א נאמן בתורת ודאי וא"כ אין דבריו של האחד במקום שנים כלום, אבל בעג"ע שפיר כתב הרמב"ם דהוי כשתי עדיות המכחישות זא"ז משום דשם עדות הע"א ועדות הב' עדים הוא רק בדין העריפה ולא על ההורג ולענין העריפה הרי האמינה תורה עדות הע"א כשנים ושפיר הוי כתרי ותרי כיון דעל העריפה אנו דנים ועל העריפה באה עדות העדים ובדין העריפה האמינה תורה ע"א כתרי ובדקדוק כתב הרמב"ם דינו דוקא בעגלה ערופה ולא בסוטה, ולפ"ז לא משכח"ל לדין דע"א אומר נטמאת וב' אומרים לא נטמאת דשותה רק בשנים אומרים שלא ראה ומכחישים את הע"א בזה שותה, וע"כ שכל הרמב"ם את לשונו ולא סיים בזה דהוי כב' כתי עדים המכחישים זא"ז, דא"כ הי' נראה דגם במעידים שטהורה היא הוה ספק ובאמת ז"א דבכה"ג הלא נתברר שטהורה היא וא"צ השקאה ובשנים המכחישים לאחד שאומרים שלא ראה ששותה אין נפ"מ אי הוי כתרי ותרי או דאין אחד במקום שנים דבין כך ובין וכך שותה והב"י שכ' דהוי כתרי ותרי אף שהביא מתחלה פרש"י דב' אומרים לא נטמאת היינו שלא ראה לפי הנראה בדעתו עפ"י ד' הרמב"ם דאף בשנים אומרים שטהורה היא שותה ולמש"כ בשי' הרמב"ם די"ל דנאמנות ע"א הוא רק למנוע ההשקאה בודאי מהני הכחשת השנים וד' הב"י צ"ע [עוד יש להעיר בחילוק עג"ע מסוטה דבעג"ע נראה דגם גזלן דאורייתא החשוד לשקר כשר ובסוטה דוקא פסול עבירה דרבנן דוקא עי' בטו"א ר"ה כ"ב, ובמנ"ח בדין עג"ע ולהכי במוכחש משנים הוי כחשוד לשקר ודומה לזה בשו"ע חו"מ סי' ל"ד שי' רבינו יקיר דבנשבע להכחיש העד שנאמן דבא העד והתובע לפסול את הנתבע שנשבע לשקר, ולהכי בעג"ע כיון דנאמן כשנים אעפ"י שחשוד לשקר מ"מ הא פסול משקר נאמן ג"כ משא"כ בסוטה]

ומה שהקשה הלח"מ שם בד' הרמב"ם בפ"ט מהל' רוצח הי"ד דלא אמרינן בעד פסול כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ממה שכתב הרמב"ם לענין עדות אשה דשם מוכח דאף בפסול אמרינן דהרי הוא כשנים שאם העיד הפסול אינו נאמן פסול אחר להכחישו עי"ש שהרבה לתמוה ולדקדק בדברי הרמב"ם, ונראה דיש מקום לחלק דדוקא בעג"ע ובסוטה י"ל דהא דעדות הפסול לא חשוב כשנים משום דאי אפשר להיות מעד פסול כשר ומה שהאמינה תורה כשנים הוא רק בעד כשר דעכ"פ הוא כשר מצד עצמו וחזי לצירוף ומכיון דגלי קרא דלא בעי שנים ממילא דדין האחד כדין השנים הואיל והוא כשר בעצמותו אבל עד פסול א"א לו להיות כשר ומה שהאמינה תורה עד פסול ס"ל להרמב"ם הוא רק בענינים שאינם צריכים בירור ובעג"ע משוי לספק ומבטל הקורבה וכמ"כ בסוטה מהני עדות הפסול למנוע ההשקאה ונאסרת מצד הרגלים לדבר דקו"ס ואף שאינו פועל בנאמנותו על בירור הדבר להיות בתורת ודאי כשנים מ"מ מהני לבטל דין העריפה ודין ההשקאה שזהו הוא שחידשה תורה ולכן היכא שהוכחש הפסול אח"כ כיון שלא הי' נאמן מתחלה בתורת ודאי אין עדותו מכרעת כלום וקם דינא כדמעיקרא, אבל בעדות אשה מה שהאמינו חז"ל לעדות הפסול שמת ע"כ צ"ל שהוא בתורת ודאי שנתברר עצם המעשה ע"י עדותו דאי בתורת ספק מאי מהני עדותו הרי אי אפשר להתיר א"א לעלמא מספק וע"כ משום הסברות דמילתא דעבידא לאגלויי או מטעם דייקא ומינסבא אנו מאמינים לעד הפסול בתורת ודאי וממילא שוב אי אפשר לחלק בין כשר לפסול שהרי גם הפסול נאמן בתורת ודאי וע"כ גם אם בא פסול אחר להכחישו אינו נאמן, ומה שפסק הרמב"ם דאם בא כשר אח"כ נאמן הכשר להכחיש את הפסול אפ"ל עפ"י מ"ש התשב"ץ וגם הנוב"י האריך בדעת הרמב"ם דס"ל דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת ודוקא עד כשר ולא פסול יעו"ש א"כ עדות הפסול לגבי הכשר הוי כעדות ע"א לגבי שנים וכה"ג חילקו התוס' ביבמות דקי"ח בין סוטה לעדות אשה ע"ש, גם אי באו שני פסולין אח"כ להכחיש את הפסול נאמנים מטעם כיון דמתקנת חז"ל פסולים ככשרים אזלינן בתר רוב דעות ואין ע"א במקום שנים, גם שארי הדקדוקים שדקדק הלח"מ בדברי הרמב"ם בפ"ט מה' רוצח וגם בהשגות הראב"ד שם דמש"כ בה' ט"ו בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אם אמר ע"א ראיתי ההורג וב' נשים או ב' פסולים אומרים לא ראיתי אין עורפין כונתו בזה אחר זה דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין הפסולין נאמנין להכחישו, ובה' ט"ז ב' נשים או ב' פסולין אומרים ראינו ההורג וע"א מכחישם ואומר לא ראיתם עורפין שאפילו מאה נשים או מאה פסולים וע"א מכחישם הרי אלו כאיש אחד ועד אחד היינו דהרמב"ם לשיטתו דבעדות הפסול ל"א כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וע"כ אף בבאו בתחלה ואח"כ בא הכשר מאה נשים כחד גברא דמיין דכהך לישנא פסק הרמב"ם וא"ש בפשיטות ולא אדע מה שנדחק הלח"מ בזה

ח) והנה יש להעיר במה שהחזקנו בשיטת הרמב"ם דאין ע"א נאמן בתורת ודאי על גוף המעשה ורק שלא להשקותה הוא נאמן וממילא אסורה מצד קו"ס דלפ"ז יש להעיר מאי שנא דמפסדת כתובתה עפ"י עדות הע"א ומאי שנא מחמש נשים דנאמנות לאוסרה ולא להפסידה כתובתה כיון דאינו נאמן בודאי. והנה הנובי"ת חחו"מ סי' ח' כ' דמה שנאמן ע"א להפסידה כתובתה הוא מתקנת חכמים מתוך שנאמן לאוסרה ובחמש נשים אוקמי אדינא יעו"ש וא"ש, אבל מפשטות הדברים אינו נראה כן. והנה הבית מאיר תמה בסי' קע"ח בחמש נשים דעכ"פ אינה שותה וא"כ לדידן דקיי"ל כב"ה דמתו בעליהן עד שלא שתו מפסדת כתובתה, א"כ עדות חמש נשים דפועל שלא להשקותה לא גרע ממתו בעליהן עד שלא שתו, ועי' בתוס' רעק"א בסוטה שתמה כן והניח בצ"ע והבי"מ חידש דדוקא במתו בעליהן עד שלא שתו הוי א"י אם נתחייבתי שלא נתחייבו היורשים אבל בעדות חמש נשים הוי א"י אם פרעתיך וע"כ אינה מפסדת כתובתה [ועי' בקצוה"ח סי' ל"ט ובנח"י סי' ס"ט מה שהאריך בזה] ולפי"ז אם נימא דגם עד כשר אינו נאמן בתורת ודאי רק שמונע השתי' א"כ קשה גם בעד כשר אמאי מפסדת כתובתה הא בא"י אם פרעתיך אינו בדין שיועיל עד המסייע דאינו קם לממון וכה"ג מבואר בש"ך סי' פ"ז ומ"ש עד כשר מחמש נשים כיון דאינו נאמן בתורת ודאי אם לא דנימא דשיטת הרמב"ם דמספק פטור ודמי לא"י אם נתחייבתי כמו שנראה כן מד' התוס' סוטה ד' כ"ה, ואין חילוק בין מתו בעליהן לכל הספיקות ורק בחמש נשים שפר היתה תקנה מיוחדת שלא להאמינה להפסיד כתובתה בכדי שלא יקלקלו צרתה, ולפי"ז אפ"ל מה שהשמיט הרמב"ם מה דאיבעי