אחיעזר חלק אבן העזר מה

יעו"ש, והתוס' בסוטה ד"ו מספק"ל אי נאמן ע"א לאחר שתי' וסיימו מיהו מסתברא דה"ה לע"א כדעולא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים והרמב"ם חולק ע"ז ולדבריו צ"ל דהא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הכונה לא בדין נאמנות המאורע רק בדין הנאמנות שאינה שותה עפ"י דבריו וכמו דאמרינן כן בעגלה ערופה דנודע מי הכהו אין עורפין כמ"כ אם נודע עפ"י ע"א אין עורפין ואף שאין דברי העד מעלים כלום לענין הרוצח רק על דין עג"ע גזרה תורה שנאמן ואין עורפין על פיו ומבואר בסוטה מ"ז ע"ב לגבי עג"ע והאמר עולא כו' וכן בסוגיא דסוטה ד' ל"א ע"ב לענין סוטה אלמא דאף שאין נאמנות הע"א פועל רק על דין עריפה שאין עורפין על פיו שייך שפיר כל מקום שהאמינה תורה וכן משוה להו הרמב"ם להדדי בפ"ה מה' עדות ה' ב' בב' מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי המרים ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שביארנו כו' היינו שנאמנות העד הוא רק על דין זה שלא תשתה ושלא תערף ואינו מברר עצם המעשה

ובירושלמי פ"ו דסוטה ה"ד פליגי שמעון בר בא בשם ריו"ח כאן לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין (פירוש בבאו בב"א עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה, ובעג"ע בבאו בב"א אחד אומר שראה הרוצח ואחד אומר שלא ראהו היו עורפין] רב אמר היתה שותה נראה דבזה פליגי רב וריו"ח ריו"ח ס"ל כאן לא היתה שותה דמפני רגלים לדבר נאמן העד בברור הדבר כיון דאיתרע חזקתה וע"א נאמן מדינא וחשוב כשנים אבל העד האומר שלא נטמאת הרי רגל"ד כנגדו ולכן הוי כע"א במקום שנים ואינה שותה וזה רק בטומאה דהאמינתו תורה כתרי משום דרגל"ד ואין ע"א במקום שנים אבל בעריפה דאין כאן רגלים לדבר ורק שנאמן הע"א על דין העריפה דוקא ולא בעצם המאורע ולכן דוקא אי בא מתחלה יש בו משום דין כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין העד הבא אחריו נאמן להכחישו אבל בבאו בב"א אין ע"א בהכחשה כלום וע"כ היו עורפין ורב דס"ל דהיתה שותה ס"ל דגם כאן העד אינו נאמן בתורת ודאי על עצם המאורע כמו שאינו נאמן בעג"ע על הרוצח ורק דפעולת הע"א היא לעכב ההשקאה וממילא נאסרת ע"י קו"ס ודמי דין סוטה לעגלה ערופה ודוקא בזא"ז אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אבל לא בב"א וכיון דבש"ס דילן משוי סוטה ועגלה ערופה להדדי בלי שום חילוק כרב ע"כ פסק הרמב"ם להלכה כרב וגם בסוטה בב"א אינה שותה כשיטתו דאין העד נאמן בתורת ודאי על עצם המאורע כאמור. וכן מדוקדקים בזה דברי הרמב"ם בפ"ו מה' יבום וחליצה הי"ט אשה שזינתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום כו' ודקדק הרמב"ם בלשונו בעדים וכן הועתק בטוש"ע והא גם בע"א אחר קו"ס דגזיה"כ הוא דנאמן ג"כ בדין שתהי' פטורה מן החליצה ומן היבום דהוה סוטה ודאית, ולפמשנ"ת זהו שיטת הרמב"ם דהא דע"א מועיל בסוטה הוא רק שלא תהי' שותה וע"כ נאסרה ע"י קו"ס שלה והוי רק כספק סוטה שחולצת ולא מתיבמת וזהו נכלל במש"כ הרמב"ם אבל סוטה כו' או שאינה בת שתי' הר"ז חולצת

וראיתי בס' נחל יצחק סי' ס"ט שכתב לתרץ קושית הב"ש באה"ע סי' קע"ח ס"ק י"א שהקשה על מה שכתב השו"ע בא ע"א והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא דלמאי הביאו השו"ע הך דינא לדידן דבזה"ז נאסרה עליו אחר קו"ס בלא עדות הע"א ותירץ דנפ"מ גם בזה"ז לענין יבום וחליצה דלולא עדות הע"א הוי ספק סוטה וחולצת אבל עכשיו עפ"י עדות הע"א הוי סוטה ודאית ופטורה מן החליצה ומן היבום עכ"ד. ולפי"מ שנתבאר שיטת הרמב"ם אינו כן אלא גם בע"א הא דנאסרת לפי שאין השקאה שתתיר אותה ונאסרת מצד קו"ס כדין ספק סוטה וחולצת ולא מתיבמת ודין זה תלוי באשלי רברבי ולשיטת התוס' בסוטה ד"ו דע"א נאמן אף לאחר השקאה ונראה דדעתם דע"א נאמן בסוטה בתורת ודאי הוי ודאי סוטה ולשיטת הרמב"ם הוי ספק סוטה וכן ראוי לדקדק בד' רבינו ירוחם המובא בב"ש סי"א ס"ק א' לחלק בדין כופין לגרשה בין קו"ס לחודא ובין ע"א אחר קו"ס

ג) הרי נתבאר דדעת הרמב"ם דע"א בסוטה הוא רק ספק סוטה מדין קו"ס מ"מ אין הכרע מזה כשיטת הרמב"ן דבר שבערוה בלא אתחזק איסורא דאפשר דאף אחר קו"ס אית לה חזקה שאינה טמאה ודאי כמ"ש התוס' בריש נדה] ולפי"ז אינו בדין שילקה הבא עלי' משום טומאה דהא אין דבר שבערוה פחות משנים, ואין כאן רק ספק סוטה ואסורה מעשה דונטמאה ולא בלאו ומה שלוקה משום זונה הוא עפמש"כ הרמב"ם בפ"ט מה' סנהדרין דאיסור יוחזק עפ"י ע"א בבא ע"א ואמר אשה זו זונה או גרושה כו' ואח"כ בא עלי' כהן לוקה מבואר שיטת הרמב"ם דפסול כהונה ל"ה דבשב"ע ומש"כ בקדושין ס"ו בן גרושה וב"ח פסולו בשנים היינו דוקא על הולד וכמ"ש הש"ש בש"ו פט"ו באריכות ע"ש. ולשיטת הרמב"ם נראה דאין חילוק בין אם העיד אשה זו זונה שנבעלה לכותי או שנבעלה בעודה תחת בעלה והבעל והבועל אינם בעולם דל"ה בשעת הגדת העדות דבר שבערוה דאין נפ"מ רק לענין אי מותרת לכהונה וזה לא הוי דשב"ע כמו גרושה ושארי פסולי כהונה

ומה שאין האשה נאסרת עפ"י ע"א באשת כהן שזינתה ברצון דלב' לשונות אסורה משום זונה והא זונה לכהונה לא הוי דבשב"ע כלל. דדבר שבערוה הוא רק דבר שאין בו תפיסת קדושין או איסור סוטה לבעלה דטומאה כתיב בה כעריות ועיקר דבר גבי' כתיב ערות דבר, [יעוי' בתשו' רעק"א סי' קכ"ה דגם באשת כהן שנאנסה לא מהימן ע"א משום דבעלה לוקה עלי' משום טומאה ולהכי הוי דבשב"ע יעו"ש היטב] אבל איסור זונה דתפסי בה קידושין וטומאה ליכא גבה הוי ככל איסורים, וכמש"כ הרמב"ם דע"א נאמן לומר אשה זו זונה א"כ גם לבעלה תאסר משום זונה [עכ"פ לשיטות הסוברים דע"א מהימן נגד החזקה] אך באמת זה אינו דכיון דאיסור זונה מסתעף מדבר שבערוה וכיון דאיכא גבה טומאה ג"כ ובטומאה הוי דבשב"ע דלא מהימן הע"א וממילא דאינו נאמן גם על איסור זונה כדין מסתעף, לפיכך נראה דגם לאחר שמת בעלה לא נפסלה לכהונה אף דלכהונה לא הוי דבשב"ע כלל, מ"מ כיון שעדות העד הי' על דבר שבערוה דלא מהימן גם לאיסורים המסתעפים אינו נאמן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"כ אינה נאסרת אח"כ לכהונה משום שאין לו נאמנות בעיקר העדות [ומש"פ הרמב"ם בפי"ח מהל' איסו"ב, בדין אשת כהן שאמרה נאנסתי אף שאין מאמינים אותה בחיי בעלה ומותרת לו אם מת אסורה לכהונה אעפ"י שלא האמינה בשעתה עכ"ז חוזר וניעור איסורה לכהונה שאני שאחד"א שאין בזה דין עדות ואם כי בשעתה הפקיעו נאמנותה לגבי הבעל אחר שמת חוזר וניעור איסורה מצד שאחד"א, משא"כ בנאמנות העד כל שלא הועיל בשעתו אינו חוזר ונעור עוד ונתבטל העדות], אבל אם בא העד להעיד לאחר מיתת הבעל שזינתה בעודה תחתיו בזה י"ל דאסורה לבועל ולכהונה ויעוין בתשו' רעק"א סי' קכ"ד.