אחיעזר חלק אבן העזר מ

כיון דלא ע"ז מעידין דבלא"ה עכ"פ אסורה להחלוץ ועוד דהא כעת הרי נשואה היא ואין קידושין תופסין בה בלא"ה וכן נראה מכל עידי קידושין, אף דע"י עדותן הרי הם אוסרים את האשה עליהם ועל קרוביהם ואפ"ה נאסרת האשה משום א"א לכל העולם וגם לעדים ולקרובי העדים משום דכיון דעיקר עדותם הוא לעלמא לא משגחינן על מה שיצויר נפ"מ כזו שאז לא היו העדים נאמנים וז"פ] ולהכי שפיר נאמן עד פסול להתירה לכהונה

וכן ילה"ר לזה מדברי הירושלמי בסוטה שם דר' בון בר חייא בעי חמותה שאמרה אני ראיתיה שנטמאת ובא אחד ואמר אני ראיתיה שנטמאת מהו מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראית שלא לשתות אלא לא בא אלא להפסידה כתובתה שאין מפסידין ממון עפ"י ע"א, היינו כיון דעיקר הנאמנות נצמח ממה שהוא מסתעף מעדות הע"א שבא לאוסרה שע"ז נאמן מה"ת וכן נאמן גם לענין הפסד הכתובה אבל בזה שכבר נאסרה ע"י חמותה ואין עדות העד פועל רק על ממון וע"כ אינו בדין שנאמין אותו. וכהאי גוונא איבעי בירושלמי פ"ב דכתובות ה"ו, מהו להוציא ממון מתוך עדותם ממה שנאמנים הקטנים להעיד בגדלם מה שראו בקטנותם היך עבידא הי' הכל יודעים עד שדה ראובן הי' תחום שבת ובאו ואמרו עד כאן היינו מהלכים בתחום שבת ונמצאת שהיא שדה של שמעון מהו יעו"ש, ואם שיש לחלק בין הנושאים אבל הסברא בולטת מד' הירושלמי דמשגיחים בתר עיקר עדותם ואף דמספק"ל להירושלמי הוא על מה שאינו בדין שנאמין אותו כמו ע"א על כתובה [או עדות הקטן על ממון] ומאמינים אותו רק לפי שהוא מסתעף מדין נאמנות ע"א בסוטה וע"כ מספק"ל אי בעינן שיהי' פועל בעדותו ממש שנתחדש המאורע על פיו ונאסרה על ידו ולהכי מהימן גם לממון ומדמה לה הירושלמי לעדות הע"א בחלב שיוחזק באיסור על פיו ולוקין אח"כ ג"כ על ידו, משא"כ בזה דנהי דע"א נאמן לאוסרה אבל לא נתחדשה המעשה על פיו והאשה נאסרה ע"י חמותה אינו נאמן להפסידה כתובתה דאינו קם לממון או דילמא דלא בעינן שיתחדש מעשה על פיו וסוף סוף הי' נאמן גם הע"א לאוסרה וממילא דמפסדת כתובתה דהא עכ"פ אנו מחזיקים דברי העד שהמעשה אמת שזינתה

והנה בנ"ד שבא להעיד רק בנוגע לפסול כהונה ואפילו אם נדין כמו שבא לפני החליצה, מ"מ כיון דגם לדברי העד צריכה חליצה מספק א"כ לא שייך לומר דנתבטלה מקצתה ממה שאין מאמינים אותו ונעשה מעשה החליצה דהמעשה מוכרחת מ"מ ואין זה תרתי דסתרי והדר דינא אשר להמסתעף שבו נאמן כדין ע"א דנאמן באיסורין דהא העדות שלו לא נתבטל כיון דגם לדבריו צריכה חליצה מספק. ובזה היסוד דכל מסתעף מעדות שאינו נאמן בטל מצד עדות שבטלה מקצתה דהוי תרתי דסתרי אבל בגוונא דלא הוי תרתי דסתרי והעד אינו נאמן רק בתורת ספק ולא נתבטל עדותו בכולו הדר הדין שנאמן להמסתעף שבו, עוד יבואר בסי' הבא שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' איסו"ב הל' כ"ב

ו) ולמה שכתבתי בשיטת הרמב"ם דכל מסתעף בתר עיקר העדות אזלינן פריך הש"ס שפיר ביבמות דקי"ט מניתן לי דבן דאינה נאמנת וחולצת ולא מתיבמת נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, אבל לשיטת הראב"ד דפסק בפ"ט מהל' תרומות כרע"ק דאסורה לאכול בתרומה משום דנאמנת היא בעדותה על צד האיסור שבעדות זו כדין ע"א שנאמן באיסורין ואסורה לאכול בתרומה ולדידי' צ"ב קושית הש"ס, ואפ"ל דקושית הגמ' קאי לפום הך צד דאין ע"א נאמן נגד החזקה וכיון דעיקר הספק הוא אי צריכה חליצה לכתחילה והיא בחזקת היתר ליבם ואיסור לשוק עומדת ובזה אין ע"א נאמן גם באיסורין. ויתיישב לנכון בזה שיטת הרי"ף והרא"ש שסתמו למתניתין דקי"ח ניתן לי בן מת בעלי ואח"כ מת בני חולצת ולא מתיבמת והשמיטו לאוקימתות הש"ס דמשני בגרושה או בחבושים בבית האסורים וכבר תמהו בזה עי' בב"ח אה"ע סי' קנ"ו ובב"ש שם ס"ק י"ז שנדחקו בזה, ולפי הנ"ל א"ש דלדידן אי אמרינן ע"א נאמן נגד החזקה או לא הרי הוי ספיקא דדינא ובדרבנן אזלינן להקל ושפיר נאמנת על איסור חלוצה לכהונה, והרי"ף והרא"ש שמפרשים קושית הש"ס משום דהוא נגד חזקה לפי שסתמו ולא פירשו כגון שהיו עדים בדבר וכמש"כ התוס' ומפרשים כפי מש"כ הרמב"ן המובא לעיל ולדידי' הוי נגד החזקה דחזקת היתר ליבם, ולדידן דהוי סד"ר בע"א נגד חזקה נאמנת להכי השמיטו הרי"ף והרא"ש האוקימתות וא"ש

אולם י"ל דגם לשי' הראב"ד דמחלקים הנאמנות היינו לדינים מיוחדים דאסורה להנשא משום דאין דשב"ע פחות משנים מ"מ מהני הנאמנות כלפי איסורים ואסורה מלאכול בתרומה, אבל בזה שאיסור כהונה הוא מסתעף פועל יוצא מהחליצה וכיון שהוצרכה לחליצה ממילא אסורה לכהונה, וביותר י"ל דכל היכא דבעיא חליצה בודאי ע"פ דין תורה ובלא החליצה אינה ניתרת זו היא החליצה שאסרו חכמים ולהכי כיון דעל היתר יבמה לשוק אינה נאמנת כדין דשב"ע דאין פחות משנים ואם נתקדשה לזר אין הקידושין תופסין הרי הואילה מעשה החליצה להתירה לשוק וממילא הרי היא אסורה לכהונה כדין כל חלוצה, ודוקא אם נתברר אח"כ בשני עדים שלא היתה צריכה חליצה דהעדים מועילים גם על הזיקה ומשוי להחליצה בטעות אז הותרה לכהונה אבל כ"ז שלא נתברר בעדים אף שהיא נאמנת לענין האיסור אבל לענין הזיקה סוף סוף אינה נאמנת והחליצה מתירתה וממילא שאסורה לכהונה ואף דביבמות דכ"ד אמרינן דקדמו וכנסו אין מוציאין דספק חלוצה לא גזרו רבנן אף דעצם החליצה מוכרחת מדין תורה דהוי ספק חתיכה אחת מב' חתיכות בשנים שקדשו לגבי איסור תורה שאני התם דנהי דספק דאורייתא אף מה"ת לחומרא בחתיכה א' משתי חתיכות מ"מ אינו אלא בתורת ספק ואינו מביא רק אשם תלוי ולא מתורת ודאי, משא"כ בניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ מת בני לשי' הרמב"ן שכתב דבכה"ג איתרע ליה רובא ואין כאן רוב והוי ספק השקול א"כ כיון דלהתירה לשוק בחזקת איסור לשוק והיתר ליבם עומדת וממילא אם נתקדשה לשוק הוי יבמה ודאית ככל הספקות דאזלינן בתר החזקה וא"כ הרי בדין דגם לכהונה הויא חלוצה ודאית ולא מהני נאמנות דידה אף דבאיסורין נאמנת כיון דסוף סוף צריכה חליצה מה"ת ובכה"ג אפשר דגם בקדמו וכנסו מוציאין אותה מידו כיון דזהו הוי חלוצה ודאית [וע"ע בכיוצא בזה בתשו' רעק"א סוס"י ק"ז בדהתוס' חולין דצ"ו]

ז) וראיתי לההפלאה בס' נתיבות לשבת סי' ו' שיצא לדון דהא דבספק חלוצה לא גזרו רבנן הוא משום דסד"ר להקל וע"כ חידש דהיכא דאיכא חזקה דלדעת הש"ך ביו"ד סי' קי"א לא אמרינן סד"ר להקל היכא דאיכא חזקה דאיסורא ה"נ בספק חלוצה היכא דחזקה מסייע להחמיר גזרו בה רבנן אף בקדמו וכנסו להוציאה ומביא ראי' לזה מיבמות דקי"ט דמקשה הש"ס נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וקשה הא הוי ספק חלוצה ולמה נחוש אלא ע"כ משום דאיכא חזקה חזקת היתר ליבם ולכן לא אמרינן בזה ספק חלוצה ל"ג רבנן זהו תוכן דבריו יעוי"ש ובאמת נראה דזה אינו דלדבריו אכתי תקשה שם במתניתין שהלכה היא וצרתה למדה"י דאיכא רובא לשוק דרו"נ מתעברות ויולדות ואיכא רוב נגד החזקה והוי ספק