אחיעזר חלק אבן העזר לט

ביבמות שם דמספק"ל בתרומה דאורייתא דעל צרתה אין להאמינה ואיכא חזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממנ"פ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה. ותמה ע"ז הש"ש דהא גם בב' שבילין איכא חדא דעביד איסורא ומאי ענין סוטה לכאן יעוי"ש, ובאמת דהתוס' פשוטים וברורים דהא בב' שבילין הא איכא חדא דעביד איסורא ממנ"פ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה וע"כ הא דטהור בב' שבילין מצד חזקה הוא ולא מדין ס"ט ברה"ר ולהכי אוכלת בתרומה ג"כ ומהני ג"כ לענין איסורא וכן מבואר בדהתוס' בסוטה דכ"ח דלאו מדין ס"ט ברה"ר הוא וכן מורים פשטות דהתוס' בריש נדה ובחולין ד"ט וזהו דלא כמש"כ התוס' בנדה ד"ס בד"ה באנו בתוך הדבור דמדין ס"ט ברה"ר טהור בב' שבילין יעוי"ש], וצ"ל בשי' הרמב"ם דהא דאמרינן בכתובות נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אע"ג דאין נאמנות לחצאין משום דהתם אין זה מסתעף מעיקר העדות ופרטי העדות נחלקים כל חד כדינו ועוד דהתם מעלה עשו ביוחסין ובלא זה לשי' הרמב"ם באמת לא מהני להאכילו בתרומה רק בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאורייתא

ה] ויש לומר דהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי בפי"ב מה' עדות ה"ב פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפים להרגו שאין אדם קרוב אצל ממונו, והראב"ד השיג ע"ז יש מן המפרשים הטובים שפירשו פלוני רבע את שורי דגם הרובע אינו נהרג כשם שאינו נאמן על שורו דעדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה, דהראב"ד לשיטתו המובא ברא"ש פ"א דמכות דהא דפלגינן דבורא ול"א עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה משום דדמי לקא"פ וע"כ במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר דבע"ד אינו בגדר עד, וע"כ בפלוני רבע את שורי דאין זה בע"ד ורק בגדר עד פסול ע"כ מבטל כל העדות וגם הרובע אינו נהרג ומיני' דכל היכא דלא שייך דין דקא"פ מבטל עדות הכשרים כמו באיסורים א"א לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"כ נאמנת הצרה לפסלה מתרומה כרע"ק, אבל הרמב"ם ס"ל דדין פלגינן דיבורא ועדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה ל"ש לדין קא"פ וגם היכא שמבטל קא"פ בכל זה י"ל דפלגינן דבורא וכמ"ש התוס' בסנהדרין ד"ט ע"ב בד"ה ואין בתוך הדבור תדע דאם הי' כהן נשוי אחותו והוא ואחר מעידין שפלוני בא עלי' כו', מבואר דאף בקרוב שאינו בע"ד דמבטל עדות הכשרים לא נתבטלה כל העדות דפלגינן דבורא, [וכן מבואר בדהתוס' אצל אשתו ל"א שמפרשים דלא כהראב"ד וכ"כ הלח"מ] וא"כ אי אפשר לפרש כדעת הראב"ד דאדם קרוב אצל עצמו אמרינן ואדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן, היינו דאצל עצמו הוא בגדר בע"ד ואצל ממונו אינו בע"ד רק קרוב, דלדעת הרמב"ם אין נפ"מ בין בע"ד ובין קרוב ובכל אנפי פלגינן דבורא וע"כ דהפירוש אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן הוא כפירש"י, דמתוך שנאמן על הרובע נאמן על ממונו [ונראה לשי' רש"י והרמב"ם דלהכי נאמן על השור לפי שהוא מסתעף מעיקר העדות שהעיד על הרובע], וכיון דשי' הרמב"ם מוכרח דענין פלגינן דיבורא אינו תלוי בדין קא"פ שמבטל בצירוף, א"כ י"ל גם להיפך היכא שאינו מבטל קא"פ כמו בעדות אשה ובאיסורים היכא דל"ש ענין פלגינן דבורא כגון שהמעשה תלוי זב"ז והאחד מסתעף מהשני [כמו שהביא הרא"ש מתחלה לתרץ בשם יש מתרצין שם בפ"א דמכות] אמרינן שפיר כיון שאינו נאמן לגבי עיקר העדות אינו נאמן גם לצד המסתעף שבו, ולהכי שפיר פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' תרומות כר' טרפון ודקדק בלשונו הואיל ואינה נשאת על פיהן ואינה נאמנת הצרה ע"ז הר"ז אוכלת בתרומה. ומאי דמבואר בנדרים ד"צ באמרה לבעלה טמאה אני דרבא אמר אינה אוכלת וגם לרב ששת אוכלת בכדי שלא תוציא לעז על בניה והרמב"ם בפ"א מהל"ת פסק כרבא דאינה אוכלת שאני התם דמדין שאחד"א קא אתי עלה ולא מטעם עדות, ורק כדי שלא תתן ענ"ב לא האמינוה לגבי בעלה, אבל לגבי תרומה שאחד"א משא"כ בדין עדות שפיר אמרינן דבטל כל העדות כדין עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה

ויש להוסיף עוד דר"ע ור"ט לטעמייהו אזלי אי דנין על המסתעף כמו על עיקר העדות, במה דפליגי בירושלמי דסוטה פ"ו ה"ב ר"ט אומר ע"א נאמן לטמאותה ואין ע"א נאמן להפסידה כתובתה רע"ק אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך ע"א נאמן להפסידה כתובתה כו', חזר רע"ק להיות שונה כר"ט, ועי' בנוב"י מהד"ת חלק חו"מ סי' ח' דהגירסא האמיתית בירושלמי הוא להיפך דר"ט ס"ל דנאמן להפסידה כתובתה כשם שע"א נאמן לטמאותה ורע"ק ס"ל דאינו נאמן להפסידה כתובתה חזר רע"ק להיות שונה כר"ט דמדקאמר הירושלמי מתחלה מתניתין משהודה רע"ק לר"ט אלמא דר"ט ס"ל דנאמן להפסידה כתובתה ע"ש. והטעם דר"ט ס"ל כיון דעיקר עדות הע"א בא לאוסרה על בעלה וע"ז האמינה תורה ע"א בסוטה ומיני' דגם על המסתעף שבו להפסידה כתובתה ג"כ נאמן דהמסתעף גריר בתר עיקר העדות כמו דס"ל דאינה נאמנת הצרה לאוסרה בתרומה כיון שעיקר עדותה בדבר שבערוה ואזיל המסתעף בתר עיקר העדות, אבל רע"ק ס"ל דחלוקים הם וניהו דגזיה"כ בסוטה דע"א נאמן אחר קו"ס אף דאין דבר שבערוה פחות משנים אין לך בו אלא חידושו אבל לענין ממון דבעי ב' עדים אוקמוה אדינא ואינו נאמן להפסידה כתובתה אף שהוא מסתעף, ולפ"מ דקיי"ל דחזר רע"ק להיות שונה כר"ט א"כ המסתעף אזיל בתר עיקר העדות, להכי שפיר פסק הרמב"ם בפ"ט מה' תרומות כר"ט דאזלינן בתר עיקר העדות ואינה נאמנת לפסול הצרה מאכילת תרומה. ובמק"א הבאתי ראי' דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לאו מדין קרוב או פסול הוא מב"ק דע"ג דעדות שהוזמו על הטביחה בטל גם עדות גניבה לר' יוסי, ופשט השמועה נראה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכ"כ השיטה מקובצת שם והביא כן בשם תוס' הרא"ש. ויעו"י במהרש"א בפירש"י שם והא ר' יוסי ס"ל בנמצא אחד מהם קרוב או פסול בד"מ דתתקיים העדות בשאר ומ"מ ס"ל בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומשמע גם לענין הדין דגניבה [דעל קנס יש לדון למש"כ התוס' במכות בטעמא דר"י בד"מ משום דבשנים לא נתבטל לגמרי דע"א מחייב שבועה ובקנס הא אין נשבעין וע"ע בטו"ז חו"מ סי' ל' לענין עדות מיוחדת בקנס ובקצוה"ח שם] הרי דדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אמרינן גם בד"מ לר"י וה"ה באיסורים לדידן ומ"מ יש לחלק בין ד"מ לאיסורים דבד"נ בעי הגדה בב"ד ושייך בי' עדיות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף דאין בו פסול דקא"פ משא"כ באיסורים דלא בעי הגדה בב"ד

ולפי מש"כ דלהכי אינו נאמן הע"א על צד איסור שבו משום דעיקר העדות הוא בדבר שבערוה ואינו נאמן גם על המסתעף ולהכי אינה נאמנת לומר ניתן לי בן במדה"י להנשא לכהן, משום שעיקר עדותה בא להתירה לשוק בדבר שבערוה מיני' דוקא באופן זה דעיקר עדותה בדבר שבערוה, אבל בנ"ד שכבר חלצה ואין נפ"מ בהיתרה לשוק רק בדין פסול כהונה וכיון דלא הוי דבר שבערוה שפיר נאמן עד פסול כדין איסורים דע"א נאמן, ואף דנפ"מ לענין דבר שבערוה גם אחר חליצה לענין אם יקדשנה החלוץ או האחים דאי יש לה בן אין הקדושין תופסין והוי א"א שיש לה בנים, אבל מה שיוכל להולד נפ"מ לענין דבר שבערוה אין זה חשוב עדות בדבר שבערוה