אחיעזר חלק אבן העזר כד

הרשב"א דלדידי' גם אליבא דרב דס"ל דתחזור להתירה הראשון פקע זיקתה וגם לכשיגרשה תפקע זיקתה משום דכל שהוא בידו לא הוי דחוי] וכל זה לכשנתקדשה אחר נפילה משא"כ בשעת נפילה דאין כאן מצות יבום כלל ויש בזה דין כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא יבא עליה כו', ולפי"ז בסוטה שנתקדשה דגם מתחילה יש בה איסור אשת אח ול"ש לומר דיש בזה מ"ע דיבום לכשנתקדשה והוי א"א כשארי עריות לא מהני הא דבידו לגרשה כמו בא"א בשעת נפילה כמש"כ למעלה

אולם מפשטות דברי מאור עינינו רש"י בדמ"א מבואר דלשמואל מדין כל שאין אני קורא בה בשעה שהיא זקוקה יבמה יבא עליה הרי היא כא"א שי"ל בנים ואין נפ"מ בין שעת נפילה או לאחר נפילה ומדין דרכי נועם הוא ולשמואל כללא הוא משום דרכי נועם דלא ניתנה מצות יבום להתחדש בזמן מן הזמנים אחרי מיתת הבעל וע"כ צ"ל לפרש"י הא דחולצת כמש"כ הרשב"א דאאמד"ר, וגם בשיטת הרי"ף והרא"ש י"ל כן דלשמואל הואיל ונאסרה נאסרה א"צ חליצה מן התורה דס"ל דכיון דאין עשה דוחה ל"ת דאחות אשה שי"ב כרת שוב יש בו ג"כ איסור אשת אח או דילפינן מעליה בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דאין כאן מצות יבום, עכ"פ לשי' הרשב"א יקשה ביבמות דצ"ב דמבואר דאין א"א פוטר אחר נפילה הא מדבריו בריש יבמות נראה דרק משום דבתנאים לא קא מיירי קרא והוי כדבר אחר גרם לה אבל א"א בשעת נפילה היתה ערוה אע"פ שביד המקדש לגרש

וראיתי להחת"ס בחאה"ע סי' ע"ט מש"כ לחלק דדוקא בדט"ז ביבמה שנתקדשה לזר שכופין אותו לגרש להכי לא נפקע זיקתה משא"כ בד"י ששייר בגטו ולא פעל עולה, ומה"ט הי' נראה לישב דהא דאמר בדצ"ב נותן גט והותרה לו כיון דמספק"ל אי קידושין תופסין ביבמה לשוק ואסורה להמקדש דהא מספק לא נפקע זיקתה ולהכי עומדת להתגרש ולא פקע זיקתה. ולפי"ז יש לדון בסוטה שנתקדשה לשוק דיש בזה ס"ס אי נפטרת מן החליצה כשי' הרמב"ם ודעמו או כהראב"ד שצריכה חליצה ואפי"ת דצריכה חליצה שמא קדושין תופסין ביבמה לשוק ונפקע זיקתה א"כ מותרת להמקדש מצד ס"ס ואינו מחויב לגרשה ולהכי פקע זיקתה. אולם באמת תמוה לחלק בסברת החת"ס מדאורייתא באיסור ערוה. ובפשוטו ה' נראה דבנתקדשה באיסור יבמה לשוק שפשעה באיסור ונתגרשה ל"ש לומר שתפקע זיקתה אף לשמואל מדין דרכי נועם דלמה תרויח להפקיע זיקתו ולא דמי לשייר בגטו וכל כיוצא בזה שהיא לא גרמה לכך ואמרינן שאין זה דרכי נועם לשמואל בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה בכל זה קשה לחדש סברות מן הלב בדין דרכי נועם לפמשכ"ל שזהו בדרך כלל על משפטי התורה שלא נתנה מצות יבום אחר שנדחית להתחדש עוד

ה) ונראה לישב על פי סברא דחילוק גדול יש בין א"א בשעת נפילה או לאחר נפילה דאם היתה א"א בשעת נפילה נפטרת אע"פ שביד המקדש לגרשה ולא דמי לשאר עריות מ"מ הא אין קידושין תופסין בא"א ואיך תתפוס הזיקה בשעה שהיא א"א ודמי לחיי"ל לרע"ק דכיון דאין ק"ת בחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו וכל זה בערוה בשעת נפילה משא"כ ביבמה שהותרה והרי היא זקוקה דהוי כמו קידושין אע"ג דבנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ונפלה ואח"כ נפצע לרע"ק ג"כ לאו בני חליצה ויבום נינהו זהו מגזיה"כ דאם לא יחפוץ כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ולהכי בא"א שבידו לגרשה לא דמי לשאר עריות והדר דינא להסברא שלא תפקע הזיקה שנתפסה כמו שארי קידושין שאינן נפקעין לכשחלו, וזה נראה שיטת הרמב"ן דגם בא"א על ידי תנאי אף דד"א גרם לה ואינו דומה לאחות אשה מ"מ כיון דאי"ע ליבום אי"ע לחליצה דבע"מ שלא תנשא הא גם קידושין בכלל כדמוכח מדהתוס' ד"י וכמש"כ השעה"מ בפ"ח מהל' גירושין וגם בע"מ שלא תבעלי הא אי אפשר שיותפס בה זיקה כיון שאי"ע ליבום ובשעה שתעבור על תנאי היא א"א א"כ מה בכך דבידו לגרשה כיון דלאו בת קנין יבום היא ולא תוכל לחול הזיקה מעיקרא וכבר נתבאר בשי' הרמב"ן דכל שאין דין קידושין אין דין זיקה ולהכי כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה מסברא, וז"ל הרמב"ן ביבמות ד"כ בתוך דבריו דרבא לא דרש לדרב גידל ולא ס"ל הך דרשא אלא זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא לא תפסי קידושין ופקע זיקה ודאמרינן בריש מכלתין ד"ג כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה לישנא דקרא נקיט ולאו משום מדרש כו' וכן שיטת הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום הלכה ח' ונראה דהא דאיצטריך לדרשא דרב גידל בחיי"ל ועשה ולדרשא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה בחיי"כ ולא ילפינן החילוק מסברא משום דלכשנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דכבר חלה הזיקה דבקידושין בכה"ג לא פקע ומ"מ כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה מגזיה"כ וכיון דאיכא גזיה"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ולהכי איצטריך קרא דועלתה יבמתו השערה בחיי"ל ועשה דחולצת אבל גם לדרב גידל לפי האמת חלוק ערוה דבשעת נפילה שאין בה תפיסת קידושין ואין בה זיקה מסברא אף דלא דמי לאחות אשה מ"מ אין בה זיקה אבל לאחר נפילה שהעיקר מגזיה"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה וכל דלא דמי לשאר עריות ובידו לגרשה זיקה בכדי לא פקע

והנה דהתוס' בדט"ז שחילקו בא"א דבידו לגרשה צ"ב דהא ילפינן כל עריות מהקישא דר' יונה ואין משיבין על ההיקש וכמבואר בקידושין דס"ז אלא א"א איכא למיפרך שיש לה היתר אלא אמר ר' יונה כו' ולשיטת הרמב"ן דהא דסוטה פטורה מן החליצה ילפינן מלאחר ולא ולא ליבם והא דטומאה כתיב בה כעריות דצרתה כמותה י"ל דההיקש הוא רק לענין יבום דכתיב בפרשה דעליה אבל לא לענין דין דכל שאי"ע ליבם אי"ע לחליצה אבל לשי' התוס' דסוטה פטורה מן החליצה משום דטומאה כתיב בה כעריות הרי דגם בדין דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה הקישן הכתוב לעריות דחיי"כ ואע"ג דסוטה תפסי בה קידושין ולא דמי לשארי עריות אין משיבין על ההיקש ועי' במש"כ בסי' א' אות י"ב א"כ מה"ט גם א"א לאחר נפילה כיון שאי"ע ליבום מאיזה טעם שיהי' מקרא דעליה או לרבא לפי שאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת הא כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה כשארי עריות ואין משיבין על ההיקש*).