אחיעזר חלק אבן העזר כ

דשמעתתא אע"ג דכתיב בה טומאה בעינן חליצה או היא או צרתה דאלו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמותה. ועי' ברמב"ן שסמך הראב"ד על הסוגיא דסוטה שזו השמועה. מפורשת דפטורה מן החליצה ומן היבום. וכ"כ הרא"ש, ולמש"כ היש"ש כונת הראב"ד שחושש לסוגיא דיבמות וסוטה וסוגיא דשמעתתא דיבמות מוכח דטומאה כתיב בה כעריות לפטור את הצרה וצרת סוטה אסורה. ומסוטה מוכח דסוטה גופא בעיא גט וחושש לשני הסוגיות לחומרא דצרת סוטה אסורה כמבואר ביבמות וסוטה עצמה בעיא חליצה כמבואר בסוטה. ולפי"ז יש מקום לומר בשיטת היש"ש והרמ"א דצרת ספק סוטה מתיבמת ממנ"פ דלפי סוגיא דסוטה דאין חילוק בין ספק לודאי גם צרת סוטה ודאית מותרת, ולפי סוגיא דיבמות בע"כ לרב ס"ל דספק סוטה לא הוי כודאי דאל"כ תיקשי מתניתין דסוטה מ"ט ספק סוטה חולצת וכדקאמר הש"ס קאמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק וכמו שנתבאר לעיל וע"כ דס"ל דאין טומאת ספק סוטה פוטרת מן החליצה, וא"כ ספק סוטה דבכל גוני חולצת פקע איסור אשת אח ול"ה צרת ערוה ושפיר מתיבמת [אבל אם שכן נראה לדעת היש"ש אין הדברים מוכרחים לדינא דאפ"ל דבזה גם הראב"ד מודה כשי' התוס' דלהחמיר עשו ספק סוטה כודאי ולא להקל להסוגיא דיבמות, ומה שלא ירד הראב"ד לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק היינו דלא ס"ל דאף ספק טומאה ל"ה משום דלא כתיב בלשון לאו כדי לתרץ בזה הסוגיא דסוטה ולפי"ז י"ל דלסוגיא דיבמות הוי ספק סוטה ספק ערוה ובדין שתהי' הצרה אסורה להתיבם]

טז) ולפי"מ שנתבאר יחודש דין מחודש במש"כ הב"ש סי' קע"ג ס"ק י"ב לחלוק על הב"ח שכתב דל"ש כאן חליצה פסולה, וכתב ע"ז דלא דמי למחזיר גרושתו אבל בסוטה קלשה הזיקה ושייך כאן חליצה פסולה, ונראה דבחליצת הסוטה לא נפטרה הצרה עכ"ל. ולפי"מ שנתבאר גם אי נימא דחליצת סוטה הוי חליצה פסולה כמש"כ הב"ש מ"מ חליצת צרת סוטה הוי חליצה מעליא ונפטרה הסוטה בזה. והטעם משום דממנ"פ אי דנין דהוי חליצה פסולה משום שאי"ר צרת סוטה ליבום ע"כ דהסוטה הוי ערוה וא"צ חליצה כלל. דאי הסוטה צריכה חליצה ממילא צרתה מותרת להתיבם ול"ה צרת ערוה, ואם אנו חוששין לומר דהוי ספק צרת ערוה היינו בע"כ לפי הך צד שמא סוטה א"צ חליצה ממילא דגם הצרה פטורה בלא חליצה, וא"כ ממנ"פ תפטור הסוטה או שא"צ חליצה או שהצרה ראוי' גם להתיבם. ולפי"ז אין להצרה דין חליצה פסולה שצריכה לחזור על כל האמין מהאי טעמא. דאי מספקינן שמא הוי צרת ערוה כסוגיא דיבמות ממילא היא יוצאה בלא חליצה, ואין לומר דגם ממנ"פ לא יועיל כיון דסוף סוף אי"ר ליבום מספק וממילא הוי חליצה פסולה, דבר זה במחלוקת המהרשד"ם והחכ"צ היא שנוי' וכבר העלה הבית מאיר בצלעות הבית והכריע דכל דאיכא ממנ"פ לא הוי חליצה פסולה יעו"ש, אבל חליצת סוטה עצמה הוי שפיר חליצה פסולה דהא עכ"פ אי"ר ליבום מה"ת אף לפי הך סוגיא דסוטה. משא"כ בצרתה לסוגיא דסוטה מותרת להתיבם ג"כ דל"ה צרת ערוה כלל, ולסוגיא דיבמות פטורות שניהן מחליצה ג"כ ואיכא ממנ"פ כנ"ל

עוד י"ל לשיטת המרדכי דטוב שלא תתיבם דהא דצרת סוטה אסורה אאמד"ר דהא צרת מחזי"ג כיון דמחזי"ג חולצת צרתה מתיבמת ורק מדרבנן החמירו בסוטה וכמבואר בירושלמי יבמות פ"ו סוטה למה היא אסורה משום ריח ערוה והיינו לפי שיטת הראב"ד דסוטה עצמה צריכה חליצה א"כ ליכא איסור אשת אח לגבי הצרה ורק מדרבנן החמירו משום ריח ערוה אבל לא מה"ת כיון דסוטה גופא בעיא חליצה ועי' בריטב"א יבמות די"א בשם הרא"ה, ולפי"ז אף לפי סוגיא דסוטה ג"כ צרת סוטה אסורה מדרבנן, אבל מ"מ לענין חליצה פסולה י"ל כיון דמה"ת ראוי' ליבום ורק מדרבנן אסורה אין זו חליצה פסולה וכה"ג מבואר בראשונים לענין איסור שני' וחיי"ל דמה"ת אתי עשה ודחי ל"ת רק מדרבנן אסורה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וה"נ בצרת סוטה דמה"ת מתיבמת א"צ לחזור על כל האמין

ולענין ספק סוטה י"ל ג"כ לפי הנחה זו דכיון דצרת סוטה אאמד"ר לא החמירו בצרת ספק סוטה כמו שלא החמירו בצרת מחזיר גרושתו, דדוקא בסוטה ודאית מצינו דאמרו משום ריח ערוה אבל בספק סוטה לא מצינו שהחמירו וכיון דבסוגיא דסוטה אינו מבואר כלל איסור צרה ובירושלמי סוטה דמבואר על צרה אבל גם שם הכונה בסוטה ודאית וע"כ נקטו בפשיטות דצרת ספק סוטה מתיבמת כ"נ בשי' היש"ש והרמ"א

ולפי מה שנתבאר מדברינו הקודמים נראה בזה נידון שאלת כת"ר דחליצת צרת סוטה לא הוי חליצה פסולה שתהי' צריכה לחזור על כל האחין. אי משום ממנ"פ וכמ"ש לעיל אי משום דהא דצרת סוטה אינה מתיבמת הוא רק מדרבנן, ואף שאין הדברים מוכרחים לדינא מ"מ בעיקר דין זה שאנו חוששין לשי' הראב"ד דס"ל דסוטה חולצת והא הראב"ד ס"ל להלכה דחליצה פסולה א"צ לחזור על כל האחין וכן דעת הרשב"א והריטב"א והנימוקי ביבמות דהלכה כשמואל דא"צ לחזור על כל האחין ובפרט דבסוטה גופא דעת הבית מאיר להלכה כמש"כ הב"ח דלא כהב"ש ומה גם בצרת סוטה דבזה י"ל דגם הב"ש מודה דא"צ לחזור על כל האחין וראוי להקל בזה כמו שכתבתי

סימן ב'

עוד בענין סוטה, אם יש לסמוך במקום עגון בלא חליצה, ואם ניסת לשוק בלא חליצה

א) ועל דבר שאלתו אם יש לסמוך בסוטה במקום עגון בלא חליצה, כבר ראה מה שהביא הפ"ת באה"ע סי' קע"ג דברי הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קע"ה שמקיל באם היבם הלך למדה"י או שמבקש ממון הרבה להתיר סוטה וצרתה בלא חליצה. ומסיק שהוראה זו סמוכה על שני כללים דצרת סוטה פטורה מן החליצה וביאת נכרי אוסרת אותה על בעלה יעו"ש, הרי שהרדב"ז מכריע כשי' הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב, וכ"כ באו"ז ה' יבום סי' תק"ג

אולם רבינו הגר"א בבאוריו ס"ק י"ג כתב ודברי הראב"ד נכונים ומוכרחים וכ"פ הר"מ מרוטנבורג הובא במרדכי והמרדכי ותה"ד. ובסימן הקודם העירותי מהירושלמי דיבמות פ"י ה"א צרת סוטה למה היא אסורה ר' יוחנן אמר משום ריח ערוה נגעו בה ורב אמר משום טומאה שכתוב בה כעריות ונראה דריח ערוה אאמד"ר ורב ור"י הלכה כריו"ח, והריטב"א ביבמות די"א הביא בשם הר"א הלוי דרב לא אמר כ"א לאסור מה"ת ביאה שני' בין לה בין לצרה אבל חליצה בעי בין לה בין לצרה ולשי'